רבי שמעון בן לקיש [ריש לקיש] מגדולי האמוראים בארץ ישראל.
היה תלמיד חבר של רבי יוחנן, שקירבו לתורה [בבא מציעא פד, ב; ראה להלן עובדות והנהגות].
היה חריף מאוד: “אמר עולא: הרואה את ריש לקיש בבית המדרש, כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה” [סנהדרין כד, א].
עקב גדלותו מכונה מ’תקיפי ארעא דישראל’ [חולין קכב, א].
אמרותיו
“אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר [תהלים מב, ט]: ‘יומם יצוה ה’ חסדו [ובלילה שירה עמי וכו’]’. ומה טעם יומם יצוה ה’ חסדו? משום ובלילה שירה עמי” [חגיגה יב, ב].
“אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר [תהלים ד, ה]: ‘רגזו ואל תחטאו’, אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יעסוק בתורה, שנאמר [שם]: ‘אמרו בלבבכם’, אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יקרא קריאת שמע, שנאמר [שם]: ‘על משכבכם’, אם נצחו – מוטב, ואם לאו – יזכור לו יום המיתה, שנאמר [שם]: ‘ודומו סלה'” [ברכות ה, א].
“אמר רבי שמעון בן לקיש: כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו” [ברכות ה, א].
“אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר [תהלים לז, לב]: ‘צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו’, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו, אינו יכול לו, שנאמר [שם, לג]: ‘ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו'” [סוכה נב, ב].
“ריש לקיש אמר, אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות” [סוטה ג, א].
“ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו” [פסחים סו, ב].
“אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנאמר [משלי כא, כד]: ‘זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון’, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר [צפניה א, טו]: ‘יום עברה היום ההוא'” [עבודה זרה יח, ב].
“אמר ריש לקיש, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים” [בבא מציעא קז, ב].
“אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו” [שבת צז, א].
“אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר [הושע יד, ב]: ‘שובה ישראל עד ה’ אלהיך כי כשלת בעוונך'” [יומא פו, ב].
“אמר רבי שמעון בן לקיש: רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, שנאמר [ישעיהו סו, כד]: ‘ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו’. שפשעו לא נאמר, אלא הפושעים – שפושעים והולכין לעולם” [עירובין יט, א].
עובדות והנהגות
ריש לקיש כיבד מאוד את התורה ואת לומדיה, כפי שניתן ללמוד משני הסיפורים הבאים: פעם הלך ריש לקיש בדרך, והגיע למאגר של מים. בא אדם אחד והרכיבו על כתפיו. שאל אותו ריש לקיש: קרית? אמר לו האיש: קראתי [כלומר שלמד מקרא]. שנית? ענה לו: שניתי ארבעה סדרי משנה. אמר לו ריש לקיש: פסלת לך ארבעה טורים ואתה טוען את ריש לקיש על כתפך? זרוק את ריש לקיש למים [מגילה כח, א]. כמו כן מסופר שהספיד תלמיד אחד שהיה שונה משניות לעשרים וארבע שורות של תלמידים, בלשון זו: ‘ווי, חסרא ארעא דישראל גברא רבה’ [מגילה כח, ב].
אמר רבי שמעון בן לקיש: נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה. מהו להחזירו? אמר רבי חגי: משה! אין מחזירין אותו, שלא יהרגם.
שמע רבי יודן נשיאה, וכעס. שלח גנדא לתפסו. ברח למגדל, ויש אומרים: לכפר חטים. למחר, עלה רבי יוחנן לבית הועד, ועלה רבי יודן נשיאה לבית הועד. אמר לו: ולמה אין מר אומר דבר תורה? התחיל מטפח בידו אחת. אמר לו: ובאחת מטפחין? אמר לו: לאו, אם לא בן לקיש, לא. אמר לו: והיכן הוא טמון? אמר לו : במגדל. אמר לו: למחר אני ואתה נצא לקראתו. שלח רבי יוחנן אצל ריש לקיש: זמן לעצמך דבר תורה, שהנשיא יוצא לקראתך.
למחר יצא לקראתם ואמר לו: אתה דומה לבוראך, כשבא לגאול את ישראל לא שלח לא שליח ולא מלאך, אלא הוא בעצמו. אמר לו: ומה ראית לומר כך? אמר לו: ומה עלה בדעתכם – שבשביל יראתי מכם אכבש תורתו של מקום?
ריש לקיש הקפיד מאוד על המקטרגים על עם ישראל: פעם, בעת שנכנסו רבי אבהו וריש לקיש לקיסרין, אמר רבי אבהו לריש לקיש: מה לנו שאנו נכנסים למדינה של מחרפים ומגדפים. ירד ריש לקיש מן החמור, נטל חול מן האדמה ושמו בפיו של רבי אבהו. שאלו רבי אבהו: מהו כן? אמר לו: ‘אין הקב”ה רוצה במי שאומר לשון הרע על ישראל’ [שיר השירים רבה א, א].
ריש לקיש היה מציין את מערות הקבורה של הצדיקים [רש”י: שלא יכשלו כהנים לעבור עליהן ולהאהיל, שלא תארע תקלה על ידי צדיקים]. משלא הצליח למצוא את מערת ר’ חייא, חלשה דעתו ושאל: רבונו של עולם, לא פלפלתי בתורה כמותו? יצאה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו פלפלת, תורה כמותו לא ריבצת [= השקית לאחרים] [בבא מציעא פה, ב].
“אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה” [ברכות לא, א].
“ריש לקיש נשבה ללודיים. מה עשה? נטל שק ובו אבן, ואמר: ידוע לי שביום האחרון, לפני שהורגים את השבויים, כל שמבקשים מהם הם עושים, בכדי שיימחל דם הנרצח. ואכן, ביום האחרון שאלו אותו הלודיים במה הוא חפץ. אמר להם: ברצוני להושיב אתכם קשורים, ולתת לכל אחד מכם מכה וחצי בשק שבידי. הכה ריש לקיש את שוביו “כד מחייה חד חייתא נפק נשמתיה חרקיניה לשיניה, א”ל: אחוכי קא מחייכת בי? אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא”, והרג את כולם” [גיטין מז, א].
על נסיבות היכרותו של ריש לקיש עם ר’ יוחנן ועל נסיבות מותם של השניים מסופר: פעם, כששחה רבי יוחנן בירדן, ראה את ריש לקיש, שהיה לסטים, קופץ מצד אחד של הנהר לצידו השני. אמר לו רבי יוחנן: חילך לאורייתא [רש”י: כמה כוחך יפה לסבול עול תורה]. אמר לו ריש לקיש: יופיך ראוי לנשים. אמר לו: אם תחזור בך [מהלסטיות], אתן לך את אחותי לאשה, שהיא יפה ממני. קיבל ריש לקיש את הצעתו של רבי יוחנן, וניסה לחזור לצד השני של הנהר בכדי להביא את בגדו, אך לא הצליח, מפני שכבר קיבל עליו את עול התורה. לימד אותו רבי יוחנן תורה ומשנה, והפכו לאדם גדול. יום אחד נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדיני טומאה של סכינים, אמר ר’ יוחנן לריש לקיש: לסטאה בלסטיותיה ידע [רש”י: לפי שהיית לסטים אתה בקי באותן כלי אומנות לסטיות]. אמר לו ריש לקיש: שם [כשהייתי לסטים] רבי [=ראש] קראו לי, וכאן רבי קראו לי, ומה הועלת לי אתה? אמר לו רבי יוחנן: שקירבתי אותך תחת כנפי השכינה. חלשה דעתו של רבי יוחנן, וחלה ריש לקיש. בכתה אחות רבי יוחנן ואמרה לו: עשה בשביל בני. אמר לה [ירמיהו מט, יא]: ‘עזבה יתומיך, אני אחיה’. עשה בשביל אלמנותי. אמר לה [ירמיהו מט, יא]: ‘ואלמנותיך עלי תבטחו’. נפטר ריש לקיש, והיה רבי יוחנן מצטער מאוד. אמרו רבנן: ילך אלעזר בן פדת ליישב את דעתו, מפני שתלמודו מחודד אצלו. הלך וישב לפניו, ועל כל דבר שאמר רבי יוחנן, הגיב רבי אלעזר בברייתא שמסייעת לדבריו. אמר לו רבי יוחנן: נראה לך שכבר לקישא אתה? כאשר הייתי אומר דבר כלשהו, היה בר לקישא מקשה עשרים וארבע קושיות, ואני הייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, וממילא היתה הסוגיא מתבהרת, ואתה אומר לי ברייתות שמסייעות לדברי, וכי איני יודע שטוב אני אומר? והיה רבי יוחנן קורע את בגדיו ובוכה ואומר: היכן אתה בר לקישא, היכן אתה בר לקישא, והיה צווח עד שנשתטה. ביקשו רבנן רחמים עליו ונפטר [בבא מציעא פד, א].
למרות שלא הותיר אחריו נכסים, אלא קב של כרכום בלבד, קרא ריש לקיש על עצמו את הפסוק [תהלים מט, יא]: ועזבו לאחרים חילם [גיטין מז, א].
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו בקציון, בסמוך לרבי יוחנן דקציון[1]:
כת”י אילן א’, איגרת יחוס האבות מאלמוני, יחוס הצדיקים (טולידאנו).
“והלכתי לעכו, גבול נחלת אשר, ומשם הלכתי וראיתי מערה אחת ובתוכה קבר ר’ שמעון בן לקיש, ומעיין יוצא מן המערה. ומשם הלכתי לבית שאן[2]“. [מכתב מר’ מנחם ב”ר פרץ החברוני]
מיקום וזיהוי הקבר
ע”פ עולי הרגל בסמוך לרבי יוחנן דקציון.
