רבי נחמן מברסלב זיע”א
ב”ר שמחה
רבי נחמן מברסלב נולד בראש חודש ניסן תקל”ב (1772), בעיירה מזיבוז שבאוקראינה, בבית זקנו, הבעל שם טוב זיע”א. אימו, מרת פיגא, היתה בתה של אדל בת הבעש”ט ואביו רבי שמחה בנו של רבי נחמן מהורודנקא (הטמון בטבריה) מגדולי תלמידי הבעש”ט.
חייו:
כאשר הוכנס רבינו בבריתו של אברהם אבינו, ברך רבי ברוך ממזיבוז, דודו של רבינו, את הרך הנולד כנהוג. לפתע פנתה פיגה, אם רבינו לאחיה, ואמרה: “ברוך, ברכו שלא יחלקו על דרכו…”, רבי ברוך פשט ידיו לצדדים כאומר “אין מה לעשות”…
ילדותו:
רבי נתן שטרנהארץ, תלמידו המקורב ביותר של רבנו, מספר על ילדותו של רבנו ועל נסינותיו לשבר התאוות, וכך הוא אומר:
“ורצה לשבר תאוות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכול בבוקר ובצהרים וכ6, על כן ישב עצמו שיהא בולע כל מה שיאכל דהיינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלא כמות שהוא כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו. ועשה כן ועלה נפיחות בצוארו… שהיה אז בן שישה שנים” (שבחי הר”ן א)
בהיותו יושב לפני מלמדו, 2חיידר’, השתדל תמיד לקיים “שויתי 5 לנגדי תמיד”, והתייגע לצייר מול עיניו שם הוי”ה ב”ה, ומחמת שהיתה מחשבתו טרודה בזה, לא היה יודע מה שלמד וכעס עליו רבו, רבי נתן מוצא לנכון לציין: “ואף על פי כן כל ימי ילדותו היה עושה עניני מעשה נערות הרבה מאד דהיינו עניני שחוק וקפיצות וטיול… והיה רגיל בזה מאד”. רבי נתן כותב כי כוונתו של רבינו בכך היתה שלא יכירו בו, ויחשבוהו לילד רגיל.
“וכל עבודתו היה בהסתר ובהצנע גדול, ועיקר עבודתו בתחילה היה בפשיטות גדול בלי שום חכמות כלל רק בפשיטות גמור, וכל דבר ודבר שעשה הכל היה ביגיעה גדולה ובכח גדול ובמסירות נפש… והיה לו כמה עליות וירידות אלפים ורבבות עד אין שיעור וערך” (שם ה)
רבינו הרבה מאוד בהתבודדות כבר מילדותו. פעמים רבות היה מתבודד בהרים הסמוכים, על סירה בנהר בוג, או בעלית הגג שבבית אביו. לימים סיפר שזכה למדרגתו רק על ידי ריבוי תפילותיו והתבודדויותיו. נוהג היה תמיד לסדר בקשותיו בשפתו הוא לפני הבורא, אחרי כל תפילה; אחרי כל ברכה, היה מוסיף מילים משלו.
בתחילת לימודיו נתקל רבינו בקשיים בהבנה, אך כבר אז היה מתפלל ובוכה על כל דבר שלא הבין, וכך זכה להתקדם בלימודיו. מתמיד גדול היה מילדותו, ואת דמי הכיס שהיה מקבל מהוריו היה נותן למלמד על מנת שילמד אותו עוד דפי גמרא. התמדה מרובה זו הביאה אותו כבר בגיל שש לכתוב את ספר המידות, שכל מקורותיו מהתנ”ך, ש”ס, מדרשים וזוהר.
סיגופים רבים עשה רבינו, ואף התבטא פעם: “היו לי כל מיני סיגופים שבעולם”. הרבה להתענות שבועות שלמים, ממוצאי השבת עד השבת הבאה, ובשנה אחת התענה שמונה עשרה פעמים משבת לשבת ברציפות.
נישואיו:
שנת תקמ”ה, רבינו נכנס לשנתו השלש עשרה. וביום הכנסו למצוות קרא לו דודו, רבי אפרים מסדילקוב (מחבר הספר “דגל מחנה אפרים”), ואמר לו דברי מוסר שהיו יקרים בעיני רבינו.
רבי נחמן נשא לאישה את מרת סוסיה, ביתו של רבי אפרים מזסלב לאשה.
לאחר שכיסה את פני כלתו, עצר לדבר עם כמה מבני הנעורים כדי לבדוק היכן הם עומדים במדרגתם הרוחנית. רבינו הציג את עצמו כאילו הוא חפץ בגשמיות, וכולם התבררו כאנשים שחפצים גם בגשמיות, למעט רבי שמעון שאמר: “אני איש תם וחפץ בתמימות”. רבינו השיב לו: “כנראה שתהיה היכרות גדולה בינינו”.
באותה הזדמנות אמר לו רבי שמעון: “אתם בודאי תזכו להיות צדיק מפורסם ואני חפץ להיות משמש אצלכם תמיד”.
רצונו של רבינו היה לעסוק בעבודת 5 בהסתר, ושלא ידעו בני אדם ממנו. בהיותו בן 18 החל להתפרסם עקב מעשה שהיה. מאז -בכמה שלבים – החלה להווסד חסידות ברסלב.
נסיעתו לארץ ישראל:
בשנת תקנ”ח (1798) גמר רבינו בדעתו לנסוע לארץ ישראל, על אף התנגדות בני משפחתו ומלחמה הסוערת בעולם. בעצם ימי המלחמה בארץ נסע רבינו לארץ ישראל אליה (עת יצא רבי נחמן מעכו בדרכו חזרה לביתו, כבש נפוליון את העיר מיד הטורקים) כשכל מגמת נסיעתו היא התעלות והתקדשות רוחנית האפשרית רק על ידי קדושת לארץ ישראל, כפי שחוזר רבינו בכמה וכמה מקומות בתורתו.
ברסלב:
באלול תקס”ב (1802) עבר רבינו לדור בעיר ברסלב (על שמה נקראו חסידיו). בשם עיר זו מצא רבינו רמז על פי הפסוק אשר נאמר על הגאולה: “והסירותי את לב האבן מקרבכם ונתתי לכם לב בשר” – שעל פסוק זה נאמר במדרש: “אל תקרי לב בשר, אלא לב בסר”. לב בסר- אותיות ברסלב. מיום שקבע דירתו בברסלב, היה דרך המקורבים אליו להיות אצלו בשלושה זמנים באופן קבוע: ראש השנה, שבת שבתוך חג חנוכה וחג השבועות.
משהגיע לעיר פנה אל תלמידו המקובל רבי יודל ואמר לו “צופה אני ורואה נשמה באוקראינה, נשמה חדשה, זכה וטהורה” והפליג מאד בשבח וגדולת נשמה זו. רבינו התכוון לתלמידו רבי נתן שטרנהארץ, שהעלה את תורותיו על הכתב, ולמעשה המשיך את דרכו לאחר פטירתו של רבו רבי נחמן.
בהקשר לכך אמר רבי נחמן: “ברוך 5 שהזמין לי אחד, צעיר, שאפילו דיבור אחד מדיבורי לא יהיה נאבד עוד (על ידו)” (חיי מוהר”ן שס”ז).
רבי נחמן אף אמר עליו כי “בלעדיו לא היה נשאר ממני דבר” (חיי מוהר”ן שס”ט ש”ע).
מחלתו:
בשנת תקס”ז (1807) בהיותו בן 36 חלה רבינו במחלת השחפת ממנה נפטר. רבינו אמר שכבר מהשיעול הראשון ידע שייפטר מחולי זה, והכין את חסידיו לקראת כך. רבי נתן כותב כי חייו היו בנס בתקופה זו שעד מותו, והיה נראה שבכל רגע הוא עומד להיפטר מן העולם. אולם, גם במשך תקופת מחלתו המשיך רבינו בנסיעותיו על פני ערים, עיירות וכפרים כדי ללמד את תורתו ולעסוק בתיקון נשמות ישראל – שליחות עליה אמר “אני – אין לי מה לעשות בזה העולם כלל, כי בשבילי איני צריך לעשות כלל, רק באתי לעולם לקרב נפשות ישראל להשם יתברך” (חיי מוהר”ן ש”ז)
פטירתו:
בחודש אייר שנת תק”ע (1810) קבע רבי נחמן את מקומו בעיר אומן באוקראינה, העיר בה מסרו את נפשם ונהרגו על קידוש השם בשנת תק21 (1761) שלשים אלף יהודים.
מקום קברו:
רבי נחמן נקבר בבית החיים העתיק באומן, בית קברות שיסודו בקידוש השם של שלושים אלף יהודי אומן שנהרגו על סירובם למרוד בבורא העולם, ונקברו בשני בורות סמוכים שנכרו בבקעה וכאשר כוסו בעפר גבהה הבקעה והיתה לשתי גבעות, עליהם אמר רבי נחמן “פה טוב לשכב (להקבר)”.
על קבורת רבינו סיפר בנו של הקברן, יהודי מתושבי אומן, בשם אביו: בעת פטירתו של רבינו, טיפלו אנשי החברה קדישא בגופו הקדוש, “ועל אבי הטילו להניח את רבכם בקבר. וסיפר אבי שבעת שאחז ברבינו להניחו בקבר כשהגיע סמוך לקרקע התגלה לפניו לפתע פתאום אור גדול מאד ולקחו אותו מידו ואמר “מי הניח אותו איני יודע – אני לא שמתיו”.
מספריו:
ליקוטי מוהר”ן
ספורי מעשיות
ספר המידות
שיחות הר”ן
תיקון הכללי
תלמידו רבי נתן שטרנהארץ הוא אשר הוציא את ספריו לאור לאחר פטירת רבו, למעט הספר לקוטי מוהר”ן שיצא ברובו עוד בחייו.
משפחתו:
הוריו: רבי שמחה בן רבי נחמן מהורודנקא, ואמו מרת שרה בת אדל בת הבעש”ט
אחיו: רבי ישראל המכונה ‘ישראל מת’
בנותיו: אדל, שרה, מרים, חיה ופיגא שנפטרה בהיותה בת שנה
בניו: שלמה אפרים, ויעקב שנפטרו בינקותם
תלמידיו הבולטים:
רבי נתן שטרנהארץ
רבי אהרון, רבה של העיר ברסלב
רבי נפתלי הערץ
רבי שמואל אייזיק
רבי יקותיאל (המגיד מטרוהויצא)
רבי יודל
רבי שמעון