ב”ר זאב וואלף
רבי יעקב קראנץ, המכונה המגיד מדובנא, נולד בשנת ה’תק”א בעיר זשעטל (ז’טל) בליטא, לאביו רבי זאב וואלף קראנץ.
עד היותו בן שמונה עשרה למד תורה מפי אביו, אז נסע למעזריטש שבאוקראינה שם היה לומד בבית המדרש ומפעם לפעם היה דורש לפני מכריו, אט אט יצא שמעו כמגיד, עוד ועוד מבני קהילת מעזריטש נוספו להיות משומעי לקחו עד שרבנו נעשה רשמית למגיד בעיה”ק מעזריטש. משם עבר לשמש כמגיד בעיר זאלקווא שבאוקראינה, לאחר זמן מה עבר לשמש כמגיד בעיר דובנה שבאוקראינה שם שימש משך שמונה עשרה שנה ועל שם עיר זו אף נקרא בשם “המגיד מדובנא”. רבנו נהג לסובב בין ערי וולודובה, לובלין, קאליש, חלם ושאר ערים ועיירות, לקרב את עם ישראל לאביהם שבשמים. לבסוף אווה למושב לו את העיר זאמושץ שבפולין שם כיהן כמגיד משך חמש עשרה שנה עד יום הסתלקותו.
רבינו אליהו, הגאון מווילנא, חבבו מאוד ואף בקשו שיאמר בפניו מוסר, אך רבנו הזדעזע ולא הסכים בשום אופן לתת מוסר לגאון מווילנא, לאחר תחנונים מצד הגאון ולאחר שחייבו אמר לו רבנו אך זאת, שצדקותו חסרה מאחר והינו מסתגר בד’ אמותיו והוא חסר את גדולת הצדקות שבהתערבות בין עמך. את החיבה שרחש לו הגאון מווילנא אפשר לראות מתוך מכתבים שכתב הגאון לרבנו המופיעים בספר אמת ליעקב חסד לאברהם שהוציא רבי אברהם דב בער פלאם.
אגרת א’
“יום ב’ פ’ וישב תקנ”א
שלום רב לא”נ, ה”ה הרב המופלא ומופלג בתורה המפורסם לשבח, כבוד מוהר”ר יעקב נ”י מ”מ דק”ק דובנא. אחרי דרישת שלום כמשפט לאהו’, אבקשה את שאהבה נפשי שיבוא אצלי, ונפלאת היא בעיני אשר לא בא אלי עד הנה זה שלש עשרה שנה, עתה באתי לעוררו, כנפש א”נ הד”ש וטובתו. אליהו במהרש”ז זלל”הה.”
אגרת ב’
“ב”ה יום ב’ י”ד סיון תקון תפילתי.
שלום רב לאהובי ידידי ה”ה הרב המופלג דובר צדק ומישרים, כבוד מוה”רר יעקב נ”י.אספרה נא לידידי בעל גמולות אשר גמלני ה’ ברב טובו, חלץ נפשי מתחליאות קשות, הפליא לעשות עמדי, יבוא ידידי לביתי, ואל יאחרו פעמיו, להשיב רוחי, ולהשתעשע אותי, כפעם בפעם. בראות כתב זה יורו נסיעתו ואל יאחר. דברי אהובו נאמנו, המצפה על ביאתו לשלום. אליהו במהרש”ז זלל”הה.”
בספר “ספר המדות” מכתבי רבנו, מתאר רבי אברהם דב בער פלאם את סדר יומו של רבנו וזה לשונו: “כי הצדיק ז”ל כל עתיו ורגעיו היו ספורות לו ולא רצה לאבד זמן על כתיבת חידושיו כפי הצורך לבאר בעד כל קורא ולא רשם כ”א בעבור יהיה למזכרת עצמו. כי יותר מה שהיה חכם ואמיץ כח בתבונה בדעת ומזמה עוד יותר נפלאה צדקתו וחסידותו תמימותו ופרישותו כי קם כארי בכל חוצות ליליה [גם בלילי שבתות וי”ט] והלך לבה”מ לתקון חצות ובכה במר נפש על חורבן בית א-להינו אח”כ היה לומד עד קרוב לאור הבוקר הלך למקוה טהרה וכהאיר היום לבש טלית ותפילין והיה הולך בהם כל היום עד אחר תפילת מנחה.
כאשר לבש טלית ותפילין הסב את פניו אל הקיר וגם כי היה בעל בשר כפף קומתו ועמד כן כפוף עד אשר השלים כל תפילתו ולא הרים יד לא הניע רגל לא פנה ימין ושמאל כעבד העומד לפני רבו.והכסא אשר היה נגד פניו בכותל המזרח היה תמיד כאלו פלג מים שטף עבר עליו וזה היה ג”כ בתמידות גם בימי שבתות וי”ט עד כי כמעט בכל רגע מרגעי היום היו עיניו יורדות מים, ואחר תפלת שחרית היה לומד שיעור משניות וגמרא עד חצי היום ואח”כ היה הולך לטעום והיה הולך בתפילין והיו מכוסות עד בואו לביתו ושם היה מגלה אותם ואוכל סעודתו כך.
אח”כ חזר לבהמ”ד ולמד עם הישיבה ומנהגו היה בכל יום באמצע הלמוד הלך מאת הישיבה אל העמוד שעליו מונח סדור כל בו, ואמר כמה קפיטליך תהלים בבכיה רבה וחזר אל הישיבה ולמד השיעור אשר לו עמהם [ספרי הטורים] וזאת עשה בכל יום מימי השנה.” עד כאן לשונו.
לא ידוע למה ועל מה היה רבנו אומר כל יום אותם פרקי תהילים, אך משנפטר רבנו, אמר שמש בית המדרש שנראה לו שיודע הוא את הסיבה, וסיפר השמש שרבנו צווה עליו לומר לו כל יום על צרותיהם של כל אחד ואחד מאנשי העיר, שיילך לברר, לחפש ולמצוא, כך היה השמש כל יום מוסר לרבנו שמות, פלוני חולה, פלונית בת אלמוני מקשה לילד, פלוני מחוסר פרנסה וכן הלאה והלאה, ורבנו הזהירו לשמור הדבר בסוד, והעיר זאמושץ הייתה עיר גדולה ובה רבים מבני אחינו, כך שבכל יום היה השמש מודיע לרבנו על כמה וכמה אנשים. ומי יודע כמה מאנשי העיר זכו לישועה בזכות תפילותיו…
שלא כשאר המגידים, היה רבינו מדבר דבורים פשוטים מתובלים במשלים המסברים את האוזן, רבנו לא אהב להפחיד ולדבר על עונשי הגהינום, ומשל היה בידו על כך: סוחר אחד בקש משליח להביא חבילה מהנמל, לאחר כשעה חזר השליח כולו מתנשף, נכנס לחדר הסוחר ואמר הנה הבאתי את החבילה, אמר לו הסוחר החבילה שהבאתה אינה שלי! התכעס השליח ואמר הלוא אפילו לא הסתכלת לראות בחבילה, ענהו הסוחר אין צורך, החבילה שלי משקלה מועט, ואם הינך מתנשף כך, הרי שהחבילה שהבאת אינה שלי.
והנמשל הוא פשוט, דרך התורה פשוטה היא ואם נצרך האדם כך להתנשף הרי שסוחב הוא את החבילה הלא נכונה.
מספר רבי אברהם דב בער פלאם, כי בהיותו בלעמבערג בשנת ה’תקצ”ז, שם הדפיס את הספר “אהל יעקב”, פגש את רבי יעקב אורנשטיין שהיה באותה עת אב”ד לעמבערג, אשר סיפר לו כי בהיותו אברך צעיר היה סמוך על שולחן חותנו רבי צבי הירש מייצעס ביערוסלאב, שם למד בחברותא עם רבי הירשלי שהיה לימים אב”ד באנהארד, באחד הימים הגיע רבנו (המגיד מדובנא) לבקר בעיר יערוסלאב והתארח אצל רבי צבי הירש מייצעס חותן רבי יעקב אורנשטיין, ובכל יום היה רבנו המגיד הולך לדרוש בבית המדרש ורבי יעקב אורנשטיין וחברו היו הולכים לשמוע ולהתענג על אמרותיו, כך משך איזה שלשה שבועות, ביום האחרון לפני שרבנו המגיד עזב את העיר פנה אל רבי יעקב אורנשטיין וחברו ואמר להם שהפעם לא יבואו לשמוע את הדרשה, ויתפלאו מאוד על דבריו ושאלוהו מה יום מיומיים והפצירו בו מאוד שיגלה להם טעם הדברים, לבסוף נענה רבנו המגיד ואמר להם כי מנהגו בדרך למסור דרשות אזי הדרשה האחרונה מוסר הוא בדברי מוסר ותוכחה לעורר לב בנים לאביהם שבשמיים, והלוא אתם רכי מזג ודואג אני עליכם שלא יגיעכם חלילה עד לפגיעה בבריאות, ממשיך רבי יעקב אורנשטיין לספר, אני וחברי צחקנו בפה מלא ואמרנו שלא ידאג כי לא נבכה, ואכן הלכו לשמוע את הדרשה, רבי יעקב אורנשטיין התחיל לבכות בראותו את המגיד עולה לבימה ומהפחד יצא החוצה, אך חבירו הירשלי שהיה עקשן נשאר ולאט לאט החל לבכות ואכן הדברים נכנסו ללבו יותר מידי ורבע שנה אח”כ היה חולה צמוד למיטתו…
בשנת ה’תקס”ה י”ז טבת עלתה נשמתו בסערה השמיימה ומנחותו כבוד בעיר זמו’שץ שבפולין.
ספריו:
אהל יעקב, קול יעקב, כוכב מיעקב, אמת ליעקב, ועוד
רבנו לא הדפיס אפילו אחד מספריו, הם הודפסו ע”י רבי אברהם דב בער פלאם מגיד במעזריטש, אשר מצא קצת מכתבי היד של המגיד בגניזה במעזריטש, לאחר בקשת רשות מבן המגיד, רבי יצחק קראנץ, זכה עם ישראל בהוצאת ספרים אלה לאור.
בשער הספר אהל יעקב כתוב: כל אלה פעל ועשה תלמידו רבי אברהם דב בער פלאם.
אלא שלכאורה נכתבו הדברים בדרך מליצה, שכן רבי אברהם דב פלאם נולד בשנת ה’תקנ”ה ורבנו המגיד נפטר בשנת ה’תקס”ה, כך שבעת פטירת המגיד, בזמושץ, היה רבי אברהם כבן עשר, במזריטש, כך שקשה לומר שהיה תלמידו בפועל.