רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק (1820 – 1892, ה’תק”ף – ד’ באייר ה’תרנ”ב) היה מגדולי דורו. כיהן כמשנה ראש ישיבה בישיבת וולוז’ין, אחר כך היה לרבה של העיר סלוצק ואחריה רבה של העיר בריסק בליטא בין השנים 1879-1892. נחשב לראשון לשושלת בריסק – שושלת שרבנים רבים ומפורסמים נמנו עליה. בנו היה רבי חיים סולובייצ’יק, שכאביו אף הוא כיהן כראש ישיבת וואלוזי’ן וכרב ואב”ד בריסק, ונכדו רבי יצחק זאב סולובייצ’יק היה רבה האחרון של העיר, ובפרוץ השואה עלה לירושלים והרביץ תורה לתלמידים. רבי יוסף דב חיבר ספרי שו”תוספר על המקרא. ספריו נקראים בשם “בית הלוי”.
רבי יוסף דב סולובייצ’יק נולד בניסוויז בשנת תק”פ. אביו היה רבי יצחק זאב, תלמיד חכם ועסקן ציבורי, בנם של רלקה, בתו של רבי חיים מוולוז’ין ורבי יוסף, אב”ד קובנה. אמו הייתה רבקה בת רבי משה כהנא שפירא רבה של ניסוויז, חסידו של רבי מרדכי מלעכוויטש ואביו החורג של רבי יצחק זאב.
בילדותו למד רבי יוסף דב בתלמוד תורה המקומי של ניסוויזש. בהיותו בן 10 נסע לוולוז’ין, שם למד אצל מלמד פרטי, עד הגיעו לגיל 13. עם הכנסו למצוות נתקבל כתלמיד בישיבת וולוז’ין, שם למד עד חתונתו.
אשתו הראשונה הייתה בתו של חסיד חב”ד עשיר מבוברויסק הוא התגרש ממנה לאחר כשנה, כשכבר הייתה להם בת אחת. לאחר תקופה נישא בשנית לצירל, בתו של ר’ יצחק עפרון מוולוז’ין, חסיד לעכוויטש.
בשנת תרי”ג 1853 הוכתר למשנה לראש ישיבת וולוזי’ן – רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנודע בכינויו “הנצי”ב”.
בשנת תרכ”ג 1863 פרסם את ספרו הראשון – שאלות ותשובות “בית הלוי”.בתחילת שנת תרכ”ה 1864, לאחר שעזב את משרתו בישיבת וולוז’ין, נתמנה לרבה של העיר סלוצק שבליטא, תחת רבה הקודם שנפטר – רבי יוסף פיימר. בסלוצק התקבצו סביבו חבורה של בחורים, שחפצו ללמוד תורה מפיו.
בשנת תרל”ב בהיותו בסלוצק, נפטרה אשתו צירל, שהייתה אמם של רוב ילדיו, בהם רבי חיים מבריסק. נישא בשלישית לאסתר ביילא רובינליכט בתו של משה אליעזר טמקין מוורשה, שהייתה אלמנה עם שמונה ילדים.
בפסח שנת תרל”ה 1875, החליט להסתלק מרבנות סלוצק, עקב מחלוקת עם פרנסי העיר, שהנהגתו התקיפה בעניינים ציבוריים לא נשאה חן בעיניהם. הוא עקר לוורשה שבפולין, והתגורר שם כארבע שנים. בוורשה נוצרו קשרים בינו לבין האדמו”ר החסידי מגור – רבי יהודה אריה לייב אלתר, הנודע בספרו “שפת אמת”. זאת למרות היותו של ר’ יוסף דב “מתנגד”.
בשנת תרל”ט 1879, הוכתר לרבה של העיר בריסק, תחת רבה הקודם – רבי יהושע לייב דיסקין, שעלה לארץ ישראל. בבריסק הוא שימש ברבנות עד יום מותו.
בשנת תרמ”ח 1888 חלה רבי יוסף דב בכיב קיבה וסבל כאבים עזים במשך כמה שנים. בשנת תרנ”א 1891 הורע מצבו והוא נותח.סגירת ישיבת וולוז’ין על ידי ממשלת רוסיה השפיעה עליו לרעה, וביום ד’ באייר תרנ”ב 1892 נפטר. ההלויה התקיימה בו ביום, ובמהלכה הוכתר בנו רבי חיים לרבה של בריסק.
שיעוריו של ר’ יושה בר בישיבה ושיטת לימודו הייתה בחריפות ובפלפול. שיטתו זו שונה משיטת לימודו של ראש הישיבה רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי”ב) שהיה פחות מפלפל בשיעורו, יותר מעמיק בפשט, ומוסר את שיעורו בבקיאות יתירה. שיטתו זו של ר’ יושע בר הייתה חביבה על התלמידים המוכשרים בישיבת וולוז’ין בשל חריפותה וחידודה, אם כי לא זו הייתה שיטת הלימוד הנהוגה
בישיבה מקדמת דנא מאז הקמתה על ידי ר’ חיים מוולוז’ין, השיטה הנהוגה בישיבה עד אז הייתה כשיטת לימודו של הנצי”ב – פחות חריפה ומפולפלת, ויותר משקיעה בפשט הסוגיא בבקיאות ובעמקות.
רבי יצחק מאיר, האדמו”ר מגור, שלח אחדים מתלמידיו ללמוד תורה מפי ר’ יוסף דב.
רבי יצחק אלחנן ספקטור שהיה מגדולי הדור ורבה של קובנא הוא שהמליץ על ר’ יוסף דב לשמש כרב לפרנסי העיר.
ר’ יושה בער התנה את מינויו לרב העיר בהסכמתו של ר’ מנחם מנדל עפשטיין שהיה מגדולי הדור ותלמיד מובהק של ר’ חיים מוולוז’ין. ר’ מנדלי שימש רב בהאלוסק. אחר כך הוא עבר להתגורר בסלוצק שם הרביץ תורה לשנים עשר אברכים שהחזיקו על חשבונם הגבירים ר’ יונה ובנו ר’ שכנא איסרלין ואחריהם יוצאי חלציהם.
חיבוריו :
- בית הלוי – שו”ת ג’ חלקים. בספר זה ניתן לראות את ניצניה של שיטת הלימוד המכונה שיטת בריסק. דוגמה לכך היא חידושו של רב יוסף דב, שמצוות אכילת קרבנות מורכבת משני חלקים: האחד – מצווה על האדם שיאכל את הקרבן, כדרך שישנה מצווה לאכול מצה בליל הסדר, למשל. השני – מצווה שהקרבן ייאכל, כדי שלא תיוותר ממנו שארית פסולה הנקראת “נותר“.
- בית הלוי – על התורה. בספר זה נוקט רבי יוסף דב בשיטה דרשנית, ומצביע על קשר רב בין המקרא למדרש.