רבי הושעיא רבה, אמורא בן הדור הראשון[1], מגדולי החכמים בארץ ישראל. הכינוי ‘רבה’ נוסף לשמו ע”פ מדרש רבה לבראשית שנפתח בשמו: “ר’ אושעיא רבה פתח”, ומסיבה זו הוא מוכר גם כ- ‘בעל מדרש רבה’. בנוסף הוא מכונה ‘אבי המשנה’ [ירושלמי בבא קמא ד, ו].
רבי הושעיא היה בנו של ר’ חמא בר ביסא[2], ועל שלושתם אמר רמי בר חמא: “‘החוט המשולש לא במהרה ינתק’ [קהלת ד, יב] – זה ר’ אושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא” – כלומר, מכיוון שרב אושעיא ואביו וסבו חיו באותו זמן ולמדו תורה, לא תינתק התורה מזרעו לעולם [כתובות סב, ב ותוספות שם ד”ה החוט].
ר’ חייא ובר קפרא היו רבותיו [ירושלמי שבת ג, א; מועד קטן כד, א], ועם כל אחד מהם בנפרד חיבר ר’ הושעיא אוסף ברייתות לביאור המשניות. בשבח אוסף הברייתות שחיבר עם ר’ חייא, אמר ר’ זירא לתלמידיו: כל ברייתא שלא נלמדה בבית מדרשם של ר’ חייא ור’ אושעיא – משובשת היא [חולין קמא, א]. עליהם נאמר: “אין לך אדם אוהב בן אומנותו, אבל החכם אוהב בן אומנותו – כגון רבי חייא דרבי הושעיא ור’ הושעיא דרבי חייא. והקב”ה אוהב את בן אומנתו, שנאמר [תהלים יא, ז]: ‘כי צדיק ה’ צדקות אהב'” [בראשית רבה לב, ב].
הברייתות שחיבר עם בר קפרא נקראות על שם שניהם: “משנתו של רבי הושעיא ובר קפרא” [שיר השירים רבה ח, א; בבא בתרא קנד, ב; ראה גם קהלת רבה ב, ח].
הוא הקים ישיבה בקיסרין (קיסריה) [ירושלמי תרומות י, ב], ואנו מוצאים אותו גם מקבל עדויות בנוגע לקידוש החודש במקום הנקרא עין טב [ירושלמי נדרים ו, ח].
תלמידיו נדחקו כדי לשמוע תורה מפיו, כפי שהעיד ר’ יוחנן, תלמידו המובהק: “כשהיינו לומדין תורה אצל ר’ אושעיא היינו יושבין ארבע ארבע באמה” [עירובין נג, א]. עוד אמר: “ר’ אושעיא בדורו כרבי מאיר בדורו. מה רבי מאיר בדורו – לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, אף ר’ אושעיא – לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו” [שם].
אמרותיו
“אמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה? לשלשה משקין הללו: במים וביין ובחלב, דכתיב [ישעיהו נה, א]: ‘הוי כל צמא לכו למים’, וכתיב [שם]: ‘לכו שברו ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב’, לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה” [תענית ז, א].
“אמר ר’ הושעיא: כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא – אין בידו כלום. כל נגר שאין בידו ארגליא שלו (= כלי מלאכתו) – אינו נגר, למה? שקפליות (= המנעול) של תורה ביראת חטא, שנאמר [ישעיה לג, ו]: ‘יראת ה’ היא אוצרו'” [שמות רבה מ, א].
“אמר רבי אושעיא: כל המתמים עצמו – שעה עומדת לו, שנאמר [בראשית יז, א]: ‘התהלך לפני והיה תמים'” [ילקוט שמעוני שמואל ב קסא].
“אמר ר’ אושעיא: כל המתייהר נופל בגיהנם, שנאמר [משלי כא, כד]: ‘זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון’, ואין עבירה אלא גיהנום, שנאמר [צפניה א, טו]: ‘יום עברה היום ההוא'” [עבודה זרה יח, ב].
“אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב [שופטים ה, יא]: ‘צדקות פרזונו בישראל’? צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל, שפזרן לבין האומות” – מפני שבהיותם מפוזרים אי אפשר לכלותם [פסחים פז, ב ורש”י שם].
“אמר ר’ הושעיא: עתידה ירושלים לעשות פנס לאומות העולם, והם מהלכים לאורה. מה טעם? ‘והלכו גוים לאורך’ [ישעיה ס, ג], וכן הוא אומר [ישעיהו ב, ב]: ‘נכון יהיה הר בית ה’ וגו'” [ילקוט שמעוני ישעיהו תצט].
עובדות והנהגות
ר’ חמא בר ביסא עזב את ביתו ללמוד תורה, וכששב לעירו, לאחר שתים עשרה שנה, נכנס תחילה לבית המדרש, שם פגש חכם צעיר והתרשם מאוד מידיעותיו בתורה. הצטער ר’ חמא בליבו וחשב: אילו נשארתי כאן, יכול הייתי גם אני לזכות בבן חשוב כזה. כשהגיע לביתו נכנס אחריו אותו צעיר ור’ חמא עמד לכבודו. שאלה אשתו: האם ראוי הוא כי אב יקום לפני בנו? ואז נודע לו כי אכן בנו ר’ הושעיא הוא [כתובות סב, ב].
רבו של אחד מבניו של רבי הושעיא רבה היה סגי נהור, והיה רבי הושעיא רגיל לאכול עמו בכל יום. פעם אחת היו לרבי הושעיא אורחים ולא בא לאכול עמו. בערב נכנס רבי הושעיא ואמר לו: אל נא יכעס מר עלי, לא אכלתי עמך היום מפני שהיו לי אורחים ולא רציתי שתתבזה. אמר לו: אתה פייסת למי שנראה ואינו רואה, זה שרואה ואינו נראה יקבל פיוסך [ירושלמי פאה ח, ח].
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו בסמוך לפקיעין:
“כפר פקיעין… ולמעלה מן הכפר הזה קבר ר’ אושעיה רבה[3] בעל המדרש רבה, וציון הרוס עליו”. [שערי ירושלים; מסעות משה]
מיקום וזיהוי הקבר
בתוך בית הקברות הסמוך לכפר, הנמצא למעלה מן הכפר, אכן ישנה מערת קבורה קדומה שהיא היחידה המתאימה לתיאור זה של עולי הרגל.