בין יום ה’ לז’ תמוז, חלים ימי הזכרון לרבבות “קדושי אומן”, שנהרגו על קידוש השם במהלך פרעות גונטה בשנת תקכ”ח, בעיירה אומן שבאוקראינה, ונקברו בבית הקברות בו נקבר (לאחר כמה עשרות שנים) רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב.
ומעשה נורא שהיה, כך היה:
העיר אומן שוכנת על אם הדרך בין קייב בירת אוקראינה, לבין אודסה, עיר הנמל המרכזית שבים השחור. מעצם מיקומה, הייתה אומן מאז ומתמיד עיר מרכזית וחשובה באוקראינה, צבאית וכלכלית.
התקופה עליה אנו מדברים (חציה השני של המאה ה-18), הייתה תקופת מרידות, בה מרדו האוקראינים בשלטון הפולני, בנסיונם להשיג עצמאות. היהודים, שנתפשו כשכבה עירונית המייצגת את – ומוגנת על ידי – השלטון הכובש והאצולה השנואה, היו, כמו תמיד, הקרבנות הראשונים בכל מרידה.
מאז שנת תצ”ד אירעו שלשה מרידות על ידי ההיידמאקים, כנופיות שהורכבו מבני המעמדות הנמוכים, אצילים פושטי רגל וסתם שודדים, שהאחרונה בהם היתה בשנת תקכ”ח, 1768. שוב החלה מסכת של פרעות ופוגרומים להשתולל ברחבי אוקראינה, יהודי אזור קייב, במיוחד, עברו שרשרת של פוגרומים נוראיים. היהודים שהתגורו בסביבות אזור אומן נמלטו אל העיר אומן, בהיותה עיר מבצר, בתקווה למצוא בה מקלט.
מהצד הפולני נשלח איוון גונטה, שונא יהודים מושבע ומפקד בצבא שהיה מוצב באומן, על מנת לדכא את המרידה. אולם, עד מהרה החליף גונטה את נאמנותו, ובקיץ אותה שנה הצטרף למורדים והיה למפקדם. שני הכוחות התאחדו כעת, כשאחת ממטרותיהם המרכזיות היא טבח והריגה ביהודים בכל מקום שהם.
לא כל יהודי האזור הצליחו להכנס לאומן. לחלקם הגדול לא היה מקום בעיר, והם נותרו מחוצה לה. כאשר הגיע גונטה, החלו היהודים שהיו מחוץ לעיר להלחם בו ולעמוד על נפשם, אולם הכוחות לא היו שווים ותוך זמן לא ארוך, ולמרות הגבורה העצומה שהפגינו, לא נותר מהם עד אחד.
תורה של העיר הגיע.
כוחותיו של גונטה פרצו העירה בחמת זעם, הורגים וטובחים כל יהודי שנקרה בדרכם. יהודי העיר נמלטו לבית הכנסת הגדול שבעיר, שהתמלא עד אפס מקום באלפי יהודים עטופי טליתות, זועקים לפני בוראם שיצילם – ומוכנים למסור נפשם על קדושת שמו יתברך.
סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים. בהוראתו של גונטה נבנתה כמן חופה, שגובהה נמוך מגובה אדם, ולידה העמידו צלב, באופן שכל מי שיעבור תחת החופה יאלץ להתכופף קמעא – להשתחוות לצלב ח”ו.
והכרוז יצא אל בית הכנסת, שם כאמור התרכזו יהודי אומן, והכריז שכל מי שרוצה להציל את חייו יצא ויעבור דרך החופה והיו לו חייו לשלל.
אותה שעה, נתקדש שמו הגדול יתברך. מכל אלפי היהודים ששהו בבית הכנסת, אנשים, נשים וטף, זקנים וצעירים, לא נתפתה איש. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מסרו נפשם על קדושת שמו, בחרו ליפול לידיהם צמאות הדם של הפורעים, אך לא לכרוע לצלב.
חוצפתם של היהודים (כך, אגב, תוארו הדברים גם בעיתון אוקראיני מהתקופה האחרונה: ‘חוצפתם של היהודים’) העלתה את חמתם של הפורעים. כחיות טרף התפרצו הללו אל בית הכנסת, רצחו וטבחו ביהודים בכידונים, סכינים ושאר כלי משחית, בעוד נחלי דם זורמים כמים.
שלשה ימים השתוללו הפורעים: ה’ ו’ ו-ז’ בתמוז, לא נחו ולא שקטו, עברו שוב ושוב על הררי הגופות, דקרו ושיסעו.
ויהי מספר ההרוגים, בעיר ומחוצה לה, שלושים אלף.
רק מתי מעט, בודדים ממש, מתושבי אומן, שהסתתרו במערה בקרבת העיר, ניצלו. רבי דוד חזן, איש צדיק וקדוש ועמו עוד יהודים מספר. היו אלה הניצולים היחידים מיהודי אומן וסביבתה.
לאחר שתם מסע הרציחה, יצאו רבי דוד חזן ושאר המסתתרים ממחבואם, והחלו לאסוף את הגופות להביאם לקבורה. הגופות נערמו לכדי שני גבעות גבוהות, שכוסו בעפר, והמה טמונים בבית החיים העתיק בעיר אומן (בית החיים בו נטמן לאחר כ-40 שנה רבי נחמן מברסלב).
לזכר הטבח האיום, כתב רבי דוד חזן את “קינת אומן”, בה הוא מתאר את המעשה ומקונן על רבבות ההרוגים, ובה הוא כותב: “ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל, יזכרם אלהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום דמם השפוך בימינו לעינינו, ולרחם על פליטתינו, ומהר ויחיש לגאלנו, על ידי משיח צדקינו, ותבנה בית מקדשינו, במהרה בימינו, אמן ואמן.”
קינת אומן חוברה ע”י הרה”ק רבי דוד חזן זצוק”ל תלמיד הבעש”ט על שלושים אלף קדושי אומן שנרצחו על קידוש ה’.
ויקונן דוד את הקינה הזאת על עם ד’ ועל בית ישראל שנפלו בחרב בכי נהי מספד שבר היהודים זכרון לדורות הימים הבאים, ומי האיש הירא ורך הלבב יקונן מר ודמעותיו על לחייו בפרט ביום היארצייט.
אל מלא רחמים שוכן במרומים, שומע לשועת עגומים, המצא מנוחה נכונה, בצל אל שוכן מעונה.
במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, את נשמת אחינו בני ישראל המה אנשי השם הגבורים, עם ד’ קהלה קדושה פה אומאן אשר נפלו בידי זדים הארורים, הגדולים עם הקטנים זקנים עם נערים.
גדולי ישראל יראים ושלמים גודרים גדר ועומדים בפרץ, נגזרה עליהם משוכן שמי ערץ, אוי ואבוי שוד ושבר כליון וחרץ, נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחייתו ארץ.
דמע תדמע עינינו, אוי לנו על גודל שברינו, הלוא למשמע אוזן דאבה נפשינו, כצאן לטבח נחשבנו, הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו.
הסכימו יחד זקנים וקטנים, לקבל דין שוכן מעונים, מהם נדקרו בכדונים, מהם נשחטו בחלפות וסכינים, ונגעו דמי אבות ובנים, שומע זאת יבכה וירבה נהי וקינים.
וי וי צווחו כולם בקול מרה, בראותם יחד כי נגזרה גזירה, נדיבי עמים נאספו לבית הכנסת הקדושה במהרה, ותעל שוועתם אל האלהים בלב נדכה ונשברה, כי ראו גוים באו מקדשה בלב אכזרה.
זאת בשמעי יחרד לבי בחלחלה, גנוחי גנח וילולי יללה, על כי ערב לב הפוחזים לגשת לפגוע בעם הקדוש שם בבית התפילה, סדרו לפניו אערכה גדולה, בית ד’ מלא חללים נופלים לפני בני עולה, יודע כמביא למעלה למעלה.
חמדת ישראל כל הקודש נזר ועטרה, עומדים צפופים בטליתם מעוטפים בהיכל הקודש והעזרה, מחזיקים בספרי תורת ד’ והמשכילים יזהירו לאחיהם באימה יתירה, שלא להחליף ולהמיר דת אלהינו בציווי ובמורא, וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה ומסרו נפשם לאל אשר ברא, בספריהם נכרכים ולטבח נמשכים מר צווחו כולם שמע ישראל ד’ אלהינו ויצאתה נשמתם באחד בקדושה ובטהרה, הן אראלים צעקו מרה.
טורפים כזאבים ברחובות העיר מחזרים, שוחטין וזורקין דגורים דגורים, בערבוביא עם פריצים אדונים ושרים, עד אשר מלאו העיר פה אל פה טבוחים ומדוקרים, ודמים בדמים נגעו עד כי יצאו חוץ לעיר כמים הנגרים, ולימים נרדי נתן ריחו וחוסמת היא את העוברים, וצוה השר לבוערים בעם להשליכם חוץ על פני השדה נשמטים ונגזרים, יעזבו יחד לעיט הרים ולבהמת ארץ וחיות יערים.
יום ההוא חושך וצלמות ולא סדרים, בהקבץ עם שרידי חרב מכל פנה ועברים, ומצאו והנה הבקעה מלאה עצמות וכמה אלפים ראשי הגלגולת מנוקרים, לא מצאו ידיהם ורגליהם כי אם ראשי אברים, ויצברו אותם חמרים חמרים, ותקרבו העצמות עצם אל עצמו יחד כולם בקבר אחד נקברים, העל אלה תתאפק יוצר הרים.
כלו עיני מיחל לאלוה, עד מתי תהיה כגבור לא יוכל להושיע, לעינינו נקמת דם עבדיך תודיע, אל נקמות ד’ אל נקמות הופיע.
למה אלהים לנצח זנחתנו, עמל וכעס תביט ולא תצא בצבאותינו, ראה צאן ההרוגה ונקום נקמתינו, הביטה נא וראה ואל תחרש לדמעותינו, אל תעלם אזניך לרוחתינו ולשועתינו.
מלאכי מעלה יבכיון על דאבוני, אך דעו נא וראו אם יש מכאוב כמכאובי ויגוני, בהעלותי על לבי יבהלוני רעיוני, כמה וכמה אלפים הגיבורים אשר נפלו לפני, עד מתי רשעים אדני.
נשים צדקניות ובנות היקרות העגונים והרכים, הרותיהם בקעו מבין רגליהם שליא ולדות מפריחים, בחורים ובתולות היפות ערומים מוטלים ומושלכים, הקרב והכרעים בפי הכלבים נמשכים, לעיניהם יובלו לטבח כטלאים וגדיים יונקים ועוללי טיפוחים, על חיק אמותם יזובו מדוקרים ונקורי מוחים, ירצו לקרבן אשה לד’ ריח ניחוחים.
ספרי תורות הטהורים והקדושים, קרעו וגזרו לגזרים בבזה וביושים, כמה וכמה מאות קצוצי תפילין סביב למקום הקדושה נזרקים ונדרסים, ראה ד’ והביטה חרפת תורתינו הנתונה בסיני בלהבת אשים.
על אלה אני בוכיה, אזכרה אלהים ואהמיה, בהעלותי על לבבי אבדת הצדיקים אשר בקרבם בני עליה, וירב בבת יהודה תאניה ואניה.
פלגי מים ירדו ועינינו מקלחים ונובעים, תכתב זאת לדור אחרון מספד מר קובעים, עת האסף המקנה צאן קדשים, כמה ילדים לפני הצר מכירים הפוחזים ויודעים, ומשתטחים ומתחננים לפניהם וחייהם בפיהם תובעים, והמה נהפכו לאכזר חוטפים הילדים וזורקים אותם כלפי מעלה וראשיהם נבקעים, ויז נצחם על לבושים נגאלים ובדמם נטבעים, רישומם נכרו על כותלי ההיכל אשר היו מדמם צבועים, דורש דמים אותם זכור עם עקידת יצחק והדמים מודיעים.
צרות זו לזו תוכפות וחוברות, יד ד’ נגעה גם בקהלות הקודש טוטיוב הלטה בלטה טוטשין פאולויטש רשקוב מרקופקי פתאום יעלה עליהם הכורת, ואף בשאר קהלות קדושות וכפרים לא ידעתי ספורות, ובזמן קרוב הוסיף ד’ יגון על יגוני בעיר ליסנקא ובכפר מעדניטשקי מקובצים נדחי ישראל על מצות ברית מילה מכפרים ועירות, נפלו הפוחזים עליהם ונהרגו המה ונשיהם וטפם במיתות אכזריות משונות וחמורות, העל אלה לא תפקוד יוצר המאורות.
קדושים יהיו לאלהיהם כל עוברי אורח מערים הרחוקות מוליכי הסחורות, ומדלת העם מבקשים אוכל לנפשם המחזירים בעיירות, פתאום נקנסה עליהם מיתות קשות ומרות, בכל מדינת אוקריינא מטועני חרב מושלכים בשדות בשיחים ובמערות, ואף בפרשת דרכים מתגוללים בדם בתוך המסילות, ולא היה להם קבורות, ונשארו בניהם יתומים ונשיהם עגונות צרורות, ויקרא ד’ צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד לדורות.
רחם נא על פליטת צאן עמך, כי הורגנו כל היום עליך, מלטה נפשי מרשע חרבך, ותאמר למלאך הרף ידיך, וינוסו משנאיך מפניך.
שומרי ירושלים המופקדים על החומות, המזכירים את ד’ אל יהיו לכם דומות, תמיד לא יחשו מלהזכיר אותם הנשמות, כי שקולה מיתתם לשריפת בית אלהינו לדמות, ולכן בעל הרחמים המסתיר נשמות.
תסתירם בסתר כנפיך לעולמים, נשמתם בצרור החיים יהיו צרורים וחתומים, יעלו למעלה למעלה עד עתיק יומין בנעימים, ינוחו יעמדו לקץ הימין בין ישרים ותמימים, אמן אמן.
קינת אומן להורדה (קובץ PDF)