תנא.
ישנם חילוקי דעות בשאלת זמן חייו של שמואל הקטן: יש אומרים שחי בזמן רבן גמליאל הזקן (דור ראשון לתנאים)[1], יש אומרים שחי בזמן רבן גמליאל דיבנה[2] (דור שני-שלישי לתנאים – אחרי חורבן בית המקדש), ויש אומרים שהיו אלו שני אנשים[3].
על מקור כינויו ‘הקטן’ ישנן שתי דעות: “לפי שהוא מקטין עצמו. ויש אומרים: לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי” [מדרש שמואל בשם הירושלמי סוף סוטה].
הוא תיקן את ברכת המינים, הברכה השתים-עשרה בתפילת שמונה-עשרה, ביבנה [ברכות כח, א].
הרשב”ץ [מגן אבות על משנת שמואל הקטן] הביא מדרש ששמואל הקטן נפטר בן נ”ב שנה, כגילו של שמואל הנביא. כמו”כ הוא מייחס לו את המשנה שבסוף פרק ה’ ‘הוא היה אומר בן חמש למקרא וכו’.
אמרותיו
“שמואל הקטן אומר: בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה’ ורע בעיניו והשיב מעליו אפו” [משנה אבות ד, כד, וראה שם בתוס’ יו”ט].
על הסיבה שישנם צדיקים שמתים בצעירותם אמר: “גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהצדיק עתיד לבוא לידי מייט [עזיבת מעשיו הטובים ולהרשיע]. אמר הקב”ה: עד שהוא בצדקו, אסלקנו, שנאמר [קהלת ז, טו]: ‘יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו’. כל זמן שאדם חי – הקב”ה מצפה לו לתשובה, מת – אבדה תקוותו, שנאמר [משלי יא, ז]: ‘במות אדם רשע תאבד תקוה'” [קהלת רבה ז, טו].
על כך שצדיקים מקבלים את שכרם בעולם הבא אמר: “מתן שכרן של צדיקים נתון באחריהם, שנאמר [תהלים צד, טו]: ‘ואחריו כל ישרי לב’, ומתן שכרן של רשעים נתון לפניו, שנאמר [דברים ז, י]: ‘ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו'” [מדרש תהלים צד, ד].
“אבא איסי בן יוחנן משום שמואל הקטן אומר: העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם. לבן שבו – זה אוקיינוס שמקיף את כל העולם, שחור שבו – זה העולם, קמט שבשחור – זה ירושלים, פרצוף שבקמט – זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ובימי כל ישראל, אמן” [דרך ארץ זוטא פרק ט].
עובדות והנהגות
פעם כינס רבן גמליאל שבעה חכמים לעלייה, בכדי לקדש את החודש, וכשהגיע מצא שמונה. שאל רבן גמליאל: מי הוא שעלה שלא ברשות? עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב בני שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא שאמרו חכמים: ‘אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה’ [כלומר, אלו שזומנו לכך מראש]. למעשה, לא היה זה שמואל הקטן שעלה ללא רשות, אלא שמחשש שיתבייש הלה אמר שמואל שהיה זה הוא [סנהדרין יא, א].
“היו מסובין [חכמי ישראל] בעלייה ביבנה. נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך. נתנו עיניהם בשמואל הקטן. וכשמת, הספידוהו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל” [סוטה מח, ב].
“כשמת שמואל הקטן תלו לו מפתחו ופנקסו בארונו, מפני שלא היה לו בן. והיה רבן גמליאל ורבי אלעזר מספידין עליו, ואמרו: על זה נאה לבכות ועל זה נאה להתאבל. כשהמלכים מתים – מניחין כתריהן לבניהם, עשירים מתים ומניחין עושרם לבניהם, שמואל הקטן נטל כל חמודות של עולם והלך לו” [מסכת שמחות ח, ז].
כמו כן הספידו אותו: “הי עניו הי חסיד, תלמידו של הלל” [סוטה מח, ב].
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו בכבול:
“כבול, שם קבור ר’ אברהם בן עזרא ור’ יהודה הלוי ור’ שלמה הקטן[4] זצ”ל”. [איגרת יחוס האבות מאלמוני]
“בעשרת ימי תשובה הלכו הרב והחברים לכפר (ישיב) [יסיף] למערת חושי הארכי, ועשו שם זיארא גדולה. ושם, קצת רחוק ממנו[5] היה מערת שמואל הקטן, ולא מצאה ידם די השיג לו, מפני שהיה ערב שבת ולא היה שהות לחזור לבית קודם קידוש היום… עלינו בעשרה למקום שבו קבור שמואל הקטן… ונשתטחנו על קברו”. [פרשת אלה מסעי, איגרת מסע מירושלים]
“גם שמואל הקטן נקבר שם ושאר צדיקים. והייתי שם והתפללתי על כל הקברים”. [איגרת ר’ יוסף סופר מצפת]
למעשה אין עדות ברורה על מקום קבורתו. מלשונם של עולי הרגל נראה כי קברו במקום אחר מקברו של האבן עזרא, ונמוך ממנו בגובה. תאור זה מתאים למקום המצויין כיום כקבר מיכה הנביא,
