ב"ר שלום
רבי יהושע רוקח המכונה מהר"י מבעלזא, נולד בשנת תקפ"ה, כבן החמישי לאביו השר שלום מבעלזא, ולאמו מרת מלכה.
ילדותו:
לאחר שרבנו נולד אמר אביו רבי שלום רוקח לרבנית מלכה "ילד גדול נולד לנו - אשר אורו יזרח מסוף העולם ועד סופו".
פעם אחרת התבטא אביו הק' על גדלותו בזה"ל: "גם ממני מנסה בני להסתיר את עצמו, על אף כי ידעתיו, שמלא הוא רוח חכמה כיהושע בן נון".
נישואיו:
כאשר גדל רבנו נשא לאשה את מרת רבקה מרים בת רבי שמואל אשכנזי מצאצאי ה"חכם צבי", חתנו של רבי יצחק מאיר מז'ינקוב בנו של בעל האוהב ישראל מאפטא.
שכששמע אביו השר שלום את הצעה, הסכים מיד, ולא שלח מישהו למקום מגורי הכלה לתהות על קנקנה כנהוג, תמהה הרבנית מרת מלכה ושאלה את בעלה על כך, השיב לה רבי שלום: "יש בשמים היכל הנקרא "מראות הצובאות" ורשומות בו הבתולות הצנועות והכשרות, שם ראיתי את שם הכלה, ע"כ ראויה היא לבננו".
שנים לאחר מכן, לאחר שרבנו התאלמן, נשא בזיווג שני את מרת שרה מירל בת רבי אברהם יהושע העשיל מבאזיליה ב"ר שמואל אשכנזי.
רבנות:
עד שלא שקעה שמשו של רבי שלום מבעלזא זרח אורו של בנו רבי יהושע. כל בניו של רבי שלום היו צדיקים גדולים, אבל דוקא הצעיר שביניהם מילא מקומו של אביו. בכ"ז אלול שנת תרט"ו נפטר אביו השר שלום והותיר את קהל חסידיו ללא מורה דרך, אך לא לזמן רב, חסידיו המובהקים של אביו ידעו טיבו של רבנו ונתנו את עיניהם בו לענוד על ראשו נזר מלכות בית בעלזא, ולמרות היותו רך בשנים (כבן שלשים) עלה לכהן פאר על כסא אביו.
עלייתו על כס הרבנות פתחה דף חדש בדברי ימי הרבנות של בעלזא, ובישרה מפנה מפתיע ומרחיק לכת בהנהגתו לטובת הכלל והפרט. כשקיבל לידיו את הנהגת העדה, לא הנהיג שיטה חדשה בחסידות, רבנו שמר בקפדנות על מסורת אביו הק', והעלה חסידות זו לרום מעלתה, ותקופתו היתה תקופת הזהר לחסידות.
פועלו:
בעת ההוא היו הנסיונות מצד המתבוללים והמשכילים לפרוץ במסגרת המקודשת של חיי תורה, משב הרוח של התפרקות מעול מלכות שמים, חדירת רוח ההשכלה אל תוך קהילות ישראל בגליציא, כל אלה היו לנגד עיניו של רבנו שביקש לסתום את הפירצה בראשיתה ולחם נגדה בכל עוז.
רבנו הקדים רפואה למכה ובשנת ה'תרל"א הקים את ארגון "קהל מחזיקי הדת" שהייתה לתנועה הפולטית חרדית הראשונה בהיסטוריה, יחד עם גדולי התורה יצא בקריאה להמוני העם להתאחד בארגון "מחזיקי הדת", התנועה זכתה לאוהדים רבים וליכדה את רוב גליציה וחלקים מהונגריה ונציגיה אף נבחרו לפרלמנט האוסטרי.
כמו כן ייסד רבנו את העיתון החרדי הראשון, בשם "קול מחזיקי הדעת".
לא בניקל השלימו המתבוללים עם התארגנותה של היהדות החרדית, אך תקוותם להיות האפוטרופסים על כל חלקי היהדות נכזבה, המשכילים הודו אח"כ כי אכן לא העלו על דעתם גיבוש חזית חרדית איתנה ולוחמת כזו.
אע"פ שרבנו נלחם במשכילים בעוז, הרי שנלחם בהם רק כתנועה, אבל מצד כל יהודי בנפרד אהב אותם אהבת נפש והיה ידוע כאוהב ישראל ואף אמר: "כשם שאנו עמלים לתרץ רמב"ם מוקשה, מצווה עלינו לתרץ כל יהודי מוקשה".
הסתלקותו:
בשנת תרנ"ד נסע רבנו לווינה כדי לעבור ניתוח, מאחר וסבל קשות ממחלת הטחורים, וטען כי חליו זה מפריע לו בעבודת הקודש, הניתוח אמנם הצליח, אך כעבור כמה ימים הורע מצבו, ורבנו שהרגיש שקצו קרב דרש בתוקף להחזירו לביתו בבעזלא, אך ביום ג' פרשת משפטים, כ"ג שבט ה'תרנ"ד בדרכו חזרה לעיר עלתה נשמתו הטהורה לגנזי מרומים בשנת השבעים לחייו.
מילדיו:
רבי שמואל רוקח מסיקאהל
רבי ישכר דב רוקח מבעלזא
רבי נפתלי רוקח מנאוואריה
רבי יצחק מאיר רוקח מרעדים
דברי תורתו:
מהר"י
ביאורי הגנוז
בספרים אלו נלקטו דברי תורתו, ויצאו לאור ע"י חסידים מחסידי בעלזא