ב”ר יחיאל מיכל
רבי ברוך ממז’יבוז, נולד בשנת ה’תקי”ג, בעיירה מז’יבוז ערש החסידות, לאביו רבי יחיאל מיכל אשכנזי ולאמו מרת אדל בתו של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הק’ מייסד החסידות.
ילדותו:
עד גיל שבע חונך רבנו על ברכי סבו הבעש”ט הק’. פעם אמר הבעש”ט על רבנו כי לכשיתחיל ללמוד גמרא ברצונו שיתחיל במסכת ‘בבא קמא’ ואף פרש את בקשתו ואמר: “בבא קמא ראשי תיבות של “ברוך בן אדל קדוש מבטן אמו”. הבעש”ט העריך מאד את רבנו ופעם אף אמר לתלמידו רבי יעקב יוסף מפולנאה כי רבנו יהיה לממלא מקומו.
בשנת ה’תק”כ נפטר הבעש”ט ורבנו אשר התייתם בגיל צעיר מאביו נשלח על ידי אמו לאוסטראה שם למד תורה אצל רבו רבי פנחס מקוריץ זיע”א.
רבנו עוד זכה להסתופף בצל צדיקים וקדושים דוגמת המגיד ממעזריטש יורשו של הבעש”ט, רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל התולדות יעקב יוסף ורבי מנחם מנדל מוויטעבסק זיע”א.
נישואיו:
כאשר גדל הנער השיאו מורו ורבו רבי פנחס מקוריץ עם בתו של רבי טוביה קצקש מחשובי ומנגידי אוסטראה. לאחר החתונה עבר רבנו לדור באוסטראה ובהיתו סמוך על שולחן חותנו ישב על התורה ועל העבודה.
בזיווג שני נשא רבנו לאשה את בתו של בן דודו רביאהרן מטייטיב בן רבי צבי הירש מפינסק בנו של הבעש”ט הק’.
אדמו”רותו:
בשנת ה’תקל”ח התיישב רבנו בעיר טולטשין שם החל לנהוג באדמו”רות ורבים הסתופפו בצילו. רבנו היה אז בן עשרים וחמישה שנים, אדמו”ר בדור השלישי לחסידות ואדמו”רים מהדור הקודם הכניעו עצמם תחת רבנו, כל אלו באו להנות מזיו תורתו ולהתברך מפיו.
רבנו נהג אדמו”רותו בתקיפות והקפיד מאד על האדמו”ר רבי שניאור זלמן מלאדי שלדעתו שינה ממסורת זקנו הבעש”ט הק’.
גם על אחיינו רבי נחמן מברסלב הייתה לרבנו מחלוקת אך רבי נחמן כבדו ביותר על אף עובדה זו.
על אף שרבנו היה ידוע כאדם קפדן ותקיף החזיק בחצירו דרך קבע את רבי הרשל’ע מאוסרופולי אשר היה צדיק וקדוש ונודע בין החסידים כבדחן החצר.
מז’יבוז:
בשנת ה’תק”ס חזר רבנו לעיר מולדתו מז’יבוז לאחר מחלוקת שהייתה לו בעיר טולטשין. כאשר התיישב רבנו במז’יבוז החלו אלפי חסידים לבוא להתברך מפיו ורבים מהם ראו בו כממשיך דרכו של סבו הבעש”ט הק’.
רבנו הקים לעצמו במז’יבוז בית מדרש חדש משלו ולא התפלל בבית מדרשו העתיק של הבעש”ט. ככל הנראה לא רצה רבנו לנהוג באדמו”רות בבית מדרש זקינו ועוד סיבה לכך הייתה שיוצאי חלציו של אחיו רבי משה חיים אפרים מסדליקוב השתמשו בבית מדרש זה ורבנו לא רצה לקחת את מקומם מתוך כבוד לאחיו הגדול.
פטירתו:
שנים עשר שנים ישב רבנו והנהיג את חסידותו בעיירה מז’יבוז, באלול שנת תקע”א, פרשת כי תבא, הגיע מחותנו רבי יוסף מיאמפול לבקרו כדרכו מימים ימימה.
לאחר שנכנס אל רבנו כמקובל ונתן לו שלום פנה רבנו לרבי יוסף מחותנו ואמר לו כי ברצונו לשוחח עמו דבר סתר ושניהם יצאו יחד לעבר היער מחוץ לעיר.
רבי יצחק בנו של רבי יוסף מיאפול, חתנו של רבנו, סוקרן לדעת מה ועל מה מדברים אביו וחותנו ועקב אחריהם לתוך היער. לתדהמתו ולגודל חרדתו, שמע רבי יצחק את רבנו אומר לאביו רבי יוסף כי ישנה משמים גזירה חמורה על כלל ישראל וכי ברצונו ששניהם יחדיו ימסרו את נפשם וייהוו כפרה למען הכלל.
כעבור שלשה וחצי חדשים, י”ח כסליו שנת ה’תקע”ב החזיר רבנו את נשמתו ליוצרו, החזירה מרצונו לטובת הכלל. חדשיים לאחר מכן, כ”ד שבט החזיר רבי יוסף מיאמפול אף הוא את נשמתו ליוצרו ובכך היוו כפרה לעם ישראל.
מלדיו:
רבנו לא השאיר אחריו בנים, רק שלושה בנות.
בתו, אשת רבי יעקב פנחס אוירבוך ב”ר אברהם דב מחמלניק.
בתו, אשת רבי יצחק מדרהאביטש, ב”ר יוסף מיאמפול.
בתו, אשת רבי דב בער מטולטשין, ב”ר שלמה מקארלין הי”ד.
מספריו:
דברי תורתו נלקטו בספרים:
בוצינא דנהורא
אמרות טהורות
מקורות:
מכון אהלי צדיקים, קונטרס מקור ברוך, מכתב בוצינא דנהורא, עיר מבצר, החסידות.
