תנא, מעשרה הרוגי מלכות.תלמידו של שמואל הקטן [תוס' סוטה פרק י"ג, סנהדרין דף י"א], והיה בזמן רבי עקיבא [יבמות דף קכ"ב]."אמרו עליו [על רבי יהודה בן בבא]: מבן י"ח שנה ועד ע' שנה לא טעם שינה אפילו כשינת הסוס, ולא טעם חטא מימיו, ולא אמר על טמא טהור ועל טהור טמא, ולא היה איש בביהמ"ד שלא האירו [בדברי תורה], וישב בתענית כ"ו שנה, והיה בניקיון כל ימי חייו, ולא נכשלו חבריו בדבר הלכה עמו, ושמח בהן, והיה קורא לתלמידיו רבי, והיה לומד לתלמידיו יומם ולילה, ועליו הכתוב אומר [ישעיה נז, טו]: ואת דכא ושפל רוח [כלומר, שהיה עניו]" [מעשה עשרה הרוגי מלכות נוסחא ב (אוצר המדרשים – אייזנשטיין)].על אף שראוי היה להספידו כפי שהספידו את הלל הזקן ואת שמואל הקטן "הי חסיד הי עניו], לא הספידו אותו כך מפני "שנטרפה שעה. שאין מספידין על הרוגי מלכות [מאימת המלכות]" [סוטה מח, ב].
אמרותיושלא להתייאש מן הרחמים: "רבי יהודה בן בבא אומר: משל לאדם שנתון בקונטרסים של מלכות, אפילו נותן ממון הרבה אי אפשר ליעקר, אבל אתה אומר - עשו תשובה, ואני מקבל, שנאמר [ישעיה מד, כב]: מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך" [ספרי במדבר קלד].
עובדות והנהגות"מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית. והביאו עז וקשרו לו בכרעי מיטתו, והיה יונק ממנה חלב. למחר, נכנסו חבריו לבקרו. כיון שראו העז, אמרו: ליסטים מזויין
[1] בתוך ביתו ואנו נכנסים לבקרו? ישבו ובדקו, ולא מצאו בו עוון, אלא של אותה העז בלבד. ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני בעצמי שאין בי עוון אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חברי, שהרי אמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. וקיימא לן [= מקובלים אנו], כל היכא דאמר מעשה בחסיד אחד - או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אילעאי" [תמורה טו, ב. אולם בתוספתא בבא-קמא [ח, ד] הוא מפורש על ר"י בן בבא בציון 'שכל מעשיו לשם שמים'].רבי יהודה בן בבא מסר את נפשו כדי שלא תשתכח תורה מישראל וסמך חמשה מתלמידי רבי עקיבא, שבגלל הזמנים הטרופים לא זכו לסמיכה מרבם: "זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא, נשתכחו דיני קנסות מישראל... שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין שסומכין בהן יעקרו. מה עשה ר' יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים. ואלו הן: ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. רב אויא מוסיף: אף ר' נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן, אמר להן: בני רוצו. אמרו לו: רבי מה תהא עליך? אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו, לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונביאות [= חניתות] של ברזל ועשאוהו ככברה"
[2]. [סנהדרין יג, ב – יד, א]
[3]
[1] רש"י: בהמה דקה אין יכולים לשומרה והולכת ורועה בשדות אחרים.
[2] על הרקע למסורת זו, ראה אופנהיימר תשנ"א, עמ' 47. על סמך סיפור זה ומקומה של מערת הקבורה המיוחסת לר' יהודה בן בבא מדרום לשפרעם נקרא צומת הכבישים הסמוך (של כבישים 70 - 79) "צומת סומך".
[3] קיימת אמנם מסורת שעל פיה נהרג רבי יהודה בן בבא בדרך אחרת, בערב שבת בשעת הקידוש. לפי מסורת זו חי עד גיל שמונים, ולא עד שבעים, ולא נקבר כלל: "ואחריו [אחרי רבי חנינא בן תרדיון] הוציאו ר' יהודה בן בבא שלא טעם טעם שינה אלא כשינת סוס מי"ח שנה עד פ' שנה, והוציאוהו ליהרג מט' שעות ולמעלה, והתחיל מבקש מהם: בחייכם המתינו לי מעט עד שאקיים מצוה אחת שציוה הקב"ה עלי. אמרו לו: עדיין אתה בוטח באלהיך? אמר להם: הן. אמרו לו: וכי עדיין יש כח באלהים שאתה בוטח עליו? אמר להם: גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר [תהלים קמה, ג]. אמרו לו: אם יש בו כח למה לא הציל אותך ואת חבריך מיד המלכות? אמר להם: אנו חייבים מיתה למלך גדול ונורא, והוא מסר אותנו ביד מלך כדי לתבוע את דמינו מידו. באו והגידו למלך את דבריו, שלח המלך אליו, ואמר לו: אמת שהגידו לי ממך או לאו? אמר לו: אמת הוא. אמר לו הקיסר: כמה עזי פנים אתם, שעל פתח מיתה אתם עומדים ועדיין עזות אתכם. אמר לו ר' יהודה: אוי לך קיסר רשע בן רשע הלא [הקב"ה] ראה חורבן ביתו והריגת חסידיו וצדיקיו ולא עשה קנאה להנקם מיד. אמרו לו תלמידיו: רבינו היה לך להחניף אותו. אמר להם: וכי לא למדתם שכל המחניף לרשע סופו נופל בידו? אמר לו: בחייך קיסר המתן לי עד שאקיים מצוה אחת ושבת שמה, והיא מעין עולם הבא. אמר לו: לזה שמעתי, לעשות שאלתך. מיד התחיל בקידוש היום "ויכולו השמים והארץ", והיה אומר בנעימות ובקול רם, והיו תמהים כל העומדים עליו. וכיון שהגיע עד ברא אלהים לעשות לא הניחוהו לגמור, וציוה הקיסר להרגו, והרגוהו, ויצאה נשמתו באלקים. יצאה בת קול ואמרה: אשריך ר' יהודה שהיית דומה למלאך, ויצאה נשמתך באלקים. וציוה הקיסר וחתכוהו אברים אברים והשליכוהו לכלבים, ולא הוספד ולא הוקבר". [מדרש אלה אזכרה (אוצר המדרשים – אייזנשטיין)]"והיה שם זקן אחד ור' ראובן בן אצטרובול שמו. שלח אחריו והביאו. אמר לו: ר' יהודה מורי, יודע אני שצדיק גמור אתה, אבל מה אעשה שמלכות הרשעה העיזה פניה לאבד מרגליותינו? אלא אם רצונך, אמות אני תחתיך ותנצל אתה. אמר לו ר' יהודה: ראובן אחי, אם גזירת בשר ודם אין אנו יכולין לבטלה, גזירת מלך מלכי המלכים הקב"ה מי יכול לבטלה? אלא הנח דבריך וברך דיין האמת". [אוצר המדרשים, עשרה הרוגי מלכות, עמוד 447]"אמרו לו תלמידיו: רצונך שתטעם כלום קודם שתהרג? אמר להם: ומה עד עכשיו שלא הייתי יודע באיזה דרך אני הולך לא טעמתי כלום, ועכשיו שאני יודע באיזה דרך אלך אטעום כלום? אמרו, לא טעם כלום, וכך נהרג ויצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמרה: אשריך ר' יהודה בן בבא שגופך נקי ויצאה נשמתך בנקיות". [אוצר המדרשים, עשרה הרוגי מלכות, עמוד 447]אמנם, סביר להניח שהנכונה מבין הגירסאות היא זו הטוענת שנקבר בשפרעם, משתי סיבות: ראשית, הסיפור על אחד מהרוגי המלכות שנהרג בשעת הקידוש מופיע בקינות לתשעה באב דווקא על רבי אלעזר בן שמוע: "צדיק רבי אלעזר בן שמוע באחרונה נהרג במדקרה, יום ערב שבת היה זמן קידוש ויקדש ויקרא, חרב שלפו עליו ולא הניחוהו בחיים לגמרה, יצתה נשמתו בברא אלקים יוצר וצר צורה" [קינות לתשעה באב, קינה כב], ואף באוצר המדרשים עצמו בענין עשרה הרוגי מלכות [עמוד 448] מופיע הסיפור על רבי אלעזר בן שמוע. שנית, הסיפור על ר' ראובן בן אצטרובול שרצה למות במקום רבי יהודה בן בבא [המופיע במדרש אלה אזכרה], גם הוא מופיע במקור אחר על שמו של אדם אחר: "שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי, כר' ראובן בן איצטרובלי שביקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא, כי רבים היו צריכים לר' עקיבא" [ספר חסידים סימן תרצח].
