ה’ מצליח בידו

סיפר הרב מנשה ישראל רייזמן שליט”א: שמעתי מהרב אונגר שאביו, רבי אברהם צבי, היה נוסע הרבה לרבי ישעיה’לה מקרסטיר, ואחת הפעמים היתה באחת השנים, בשבת פרשת וישב.

והנה ביתו של רבי ישעיה’לה לא היה רחב, אלא היה צר וארוך מאד. באותה שבת באו כמה וכמה רבנים מכל הגלילות לרבי ישעיהלע.

אצל רבי ישעיה’לה, כידוע, לא ראו “עבודות” כלל. הוא לא היה ניגש להיות חזן בתפילה וכן לא היה אומר תורה, רק היה לומד מתוך הספרים נועם אלימלך, ישמח משה, אוהב ישראל ואך פרי תבואה, והיה קורא הלשון שכתוב בפנים. והיה פלא גדול מה ראו כל כך הרבה רבנים לנסוע אליו לשבת, שהרי מלבד הכנסת אורחים לא ראו כלום.

והנה כיון שהיו צריכים לבשל כמויות גדולות מאוד לשבת מחמת מרוב האורחים שהיו מגיעים לשם, לכן היה המנהג בקרעסטיר שגם האורחים נכנסים לחדר הפנימי, וכולם משתתפים בקילוף התפוחי אדמה וכדו’. וכך, ישבו שם רבנים גדולי עולם, וכן אבי המספר, שהיה רב חשוב, ישב שם וקילף תפוחי אדמה, כמו שעשו האמוראים לכבוד שבת…

תוך כדי קילוף התפו”א ישבו הרבנים ודברו זה עם זה, והתפלאו על עצמם, מה מושך אותנו לבא לכאן לשבת?

והנה במרפסת שבצד השני של הרחוב (במרחק של כ-200 מטר מהם) היה רבי ישעיה’לה מסתובב עם חומש בידו, ולמד הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. ובגלל המרחק, לא היה שייך בגשמיות שישמע את דבריהם עד המקום שבו עמד. אבל, תוך כדי שהם מדברים ושואלים זה את זה מה מושך אותנו לבא לכאן, פתאום רץ אליהם רבי ישעיה’לע, והמשיך לקרוא הפרשה היכן שהוא עומד, ואמר להם הפסוק עם הטעמים: ‘אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו, באשר ה’ איתו, ואשר הוא עושה ה’ מצליח’.

וקיבלו תשובה מיד על שאלתם!

באמת אין רואים מאומה בקרעסטיר, אי אפשר לראות על יהודי שהשכינה נמצאת אצלו, אך כשרואים שיש הצלחה וסיעתא דשמיא במעשיו, יודעים שיש כאן השראת השכינה. ממילא גם שאין שומעים כאן תורה, אך כיון שיש השראת השכינה, צריך לבא לקבל פני שכינה.