צ'כיה, פראג, רובע יוספוב (הרובע היהודי) — בית העלמין היהודי העתיק (Starý židovský hřbitov), בסמוך לבית הכנסת פינקס.
מצבת רבינו היא מן הבולטות שבמקום: מבנה מסוג "טומבה" — מצבה בנויה בצורת בית קטן, בסגנון הברוקי שהתפשט בבית העלמין במאה השבע-עשרה. על המצבה מגולף אריה, רמז כפול לשמו — יהודה, שסמל שבטו אריה, ו"ליווא" שפירושו אריה. לצידו נטמנה רעייתו הרבנית פרל, שנסתלקה כשלוש שנים וחצי אחריו, וקהילת פראג היא שהקימה על שני הקברים מצבה גדולה.
בית העלמין שימש את קהילת פראג מסביבות שנת 1439 ועד 1787, ובשל מצוקת המקום נקברו בו המתים בשכבות; כיום גלויות בו כ-12,000 מצבות, וההערכות מדברות על עשרות אלפי קברים נוספים מתחת לפני הקרקע. המקום מנוהל היום כחלק מהמוזיאון היהודי בפראג, פתוח למבקרים בתשלום כרטיס, ואלפי אנשים פוקדים בכל שנה את ציון המהר"ל, מדליקים נרות ומניחים פתקים ואבנים על המצבה.
במרחק הליכה קצר משם עומד בית הכנסת "אלטנוישול" (הישן-חדש), בית הכנסת הפעיל העתיק ביותר באירופה, שבו התפלל רבינו. מקום מושבו בקדמת בית הכנסת שמור עד היום.
סיפורן של כתשעים ושבע שנים שבהן עמד איש אחד בשער עירו — מול מלכות, מול עלילה ומול מחלוקת פנימית — והותיר אחריו תורה שבתי מדרש שלמים יונקים ממנה עד עצם היום הזה.
פוזנא שבפולין, ליל הסדר. בבית רבי בצלאל, שהיגר מוורמייזא אל מרכז התורה החדש שבפולין, נולד בן, ובני הבית קראו את שמו יהודה ליווא, על שם אבי סבו. מסורת המשפחה מייחסת את שלשלתה עד בוסתנאי ראש הגולה, ומשם עד בית דוד. ארבעה אחים היו, וכולם תלמידי חכמים; הצעיר שבהם היה הילד הזה.
לבקשת הוריו יצא בבחרותו ללמוד בישיבתו של רבי שלום שכנא. לא ארכו הימים, והוא שב לביתו. שיטת הפלפול ששלטה אז בישיבות אשכנז — חידוד השכל לשם חידוד — לא היתה לרוחו, ולימים כתב בספריו בחריפות שאין לאבד את הזמן בדברים שאינם אמיתה של תורה, ושהמרגיל את שכלו לנטות מן היושר עלול בסופו של דבר לגלות פנים בתורה שלא כהלכה. הוא שב לעירו ולמד. בכל ספריו הרבים לא הזכיר אדם אחד בתואר "מורי ורבי".
♦ ♦ ♦
בהיותו כבן חמש עשרה נתן בו עינו רבי שמואל רייך, מגבירי פראג ומקורביה של המלכות, לקחתו חתן לבתו מרת פרל. רבי שמואל התחייב על נדוניה מכובדת ואף להחזיקו על שולחנו עד שיתמנה לרבנות. ואז פרצה מלחמה בבוהמיה, המצב הכלכלי התערער, היהודים סבלו מהלשנות ומהצקות, ורבי שמואל ירד מנכסיו.
כשהיה הבחור בן שמונה עשרה הגיע המכתב: החותן אינו יכול לעמוד בהתחייבותו, והחתן משוחרר מהסכם השידוכין. רבינו השיב לו שאין בדעתו לבטל דבר, ושיש להמתין לישועת ה'; ואם אין בכוחם להמתין — יבקשו לבתם שידוך אחר כרצונם, אך הוא מצידו לא יחפש כלה אחרת כל עוד משודכתו לא נישאה. כך עברו שנים ארוכות, והוא יושב ושוקד על תלמודו יומם ולילה, עד שהרמ"א, מזקני הדור, קרא עליו את הפסוק "הרימותי בחור מעם, מצאתי דוד עבדי".
ופרל, בראותה את מצב אביה, היתה אופה מדי יום ככרות אחדות מן הקמח המועט שבבית ומוכרת אותן בשוק. יום אחד עבר על סוסו פרש מן הצבא שחנה בקרבת העיר, נעץ את חרבו באחת הככרות והמשיך בדרכו בלא לשלם. פרל תפסה ברסן הסוס והתחננה שישלם, כי בזה היא מפרנסת את הוריה. לא היה בידו לשלם, ורעב היה; שלף מרדעת מתחתיו והשליך לעברה, ואמר שאם לא ישוב לשלם בתוך שלושה ימים — תיקח אותה תמורת הלחם. שלושה ימים עברו והוא לא שב. פרל בחנה את המרדעת מכל צדדיה, והנה נשרו מתוכה מטבעות זהב שהיו תפורים בבטנה. מיד שלחו לחתן לקבוע מועד לחתונה.
שנים אחר כך, כשהיו באים לפניו בעלי שידוכין לבטל אירוסין מפני שאין ידם משגת לשלם נדוניה, היה מספר להם את המעשה הזה ומדבר על ליבם שלא לבטל. וכשהיה הביטול הכרחי באמת — היה ממנה דיין אחר שיפסוק בדינם, ובלבד שלא יֵצא הפסק הזה מתחת ידו.
♦ ♦ ♦
בשנת ה'שי"ג (1553) נקרא לכהן כאב בית דין בניקלשבורג וכרבה של מדינת מוראביה כולה, ובתפקיד זה עמד כעשרים שנה. תקנות רבות תיקן שם, חלק גדול מהן בהגבלת המותרות. אחת מהן היתה קרובה לליבו במיוחד: כבוד בית הכנסת ואיסור שיחת חולין בתוכו. את המקפידים על כך היה מברך בברכה מיוחדת — ולימים תיקן תלמידו המובהק בעל "תוספות יום טוב" את ה"מי שברך" המפורסם למי שאינו מדבר בבית הכנסת.
בשנת ה'של"ג (1573) עלה לפראג. עוד בטרם נשא בה משרה כלשהי ייסד בה חברה קדישא וכתב את תקנותיה, ואלו שימשו אחר כך דוגמה לתקנות החברה קדישא בקהילות אירופה. הוא הקים בית מדרש גדול ב"קלויז" — ובמכוון נמנע מלקרוא לו "ישיבה", כדי להבליט את דרך הלימוד השונה שהנהיג בו.
בשנת ה'שמ"ג (1583) נפטר רבה של פראג, ורבינו היה המועמד הטבעי לרשת את כיסאו. הזמינוהו לדרוש באלטנוישול, והוא עלה ודרש — ותקף בדרשתו את ראשי הקהילה. הרבנות ניתנה לאחר, והוא שב לפוזנא וכיהן בה ארבע שנים. כשחזר לפראג בשנת ה'שמ"ח (1588) עלה שוב אל אותה בימה עצמה, וטען שהמחלוקת המפלגת את הקהילה נובעת מן הניכור שבין המעמדות, ודרש שהעשירים יישאו בעול עניי הקהילה. גם הפעם קנה לו שונאים; דרכו לא השתנתה.
♦ ♦ ♦
ספרו הראשון, "גור אריה" על פירוש רש"י לתורה, ראה אור בשנת ה'של"ח (1578), והוא כבן שישים ושש. הספר פרסם את שמו בכל תפוצות ישראל — ומרוב שלא היתה דעתו נוחה מן הפרסום והכבוד, הוציא את ספרו הבא, "גבורות ה'", בעילום שמו. אחריהם באו "נצח ישראל" על אורך הגלות ונצחיותו של עם ישראל, "תפארת ישראל" על מתן תורה, "באר הגולה" על אגדות חז"ל התמוהות, "נתיבות עולם" במוסר ובמידות, "דרך חיים" על פרקי אבות, "אור חדש" על מגילת אסתר ו"נר מצווה" בענייני חנוכה. רוב חיבוריו בהלכה ותשובותיו אבדו בשריפה הגדולה שפרצה בפראג בשנת ה'תמ"ט (1689), ולא נותרו מהם אלא שרידים.
בחודש אדר ה'שנ"ב (1592) הוזמן רבינו אל חצרו של הקיסר רודולף השני. תלמידו רבי דוד גאנז, שהיה מקורב לחוגי המדע בפראג, רשם את הדבר בספרו "צמח דוד" — שהקיסר קיבל את רבינו בסבר פנים יפות, "ודיבר אתו פה אל פה כאשר ידבר איש אל רעהו", וכי מהות הדברים ואיכותם נותרו סתומים וחתומים. גם חתניו לא גילו דבר. עד היום אין יודעים על מה שוחחו השניים.
באותן שנים כמעט שלא עברה שנה בלא ניסיון להעליל על יהודי פראג עלילת דם בערב פסח, ורבינו עמד בפרץ שוב ושוב. מכאן, ככל הנראה, צמחה גם האגדה הידועה מכולן — שהמהר"ל יצר גולם בשמות הקודש שבספר יצירה ושלחו לשמור על היהודים. ראוי לומר בפשטות: בכתבי תלמידיו אין לסיפור הזה זכר, והוא נתפרסם מאות שנים אחריו. כששאלו את הגאון רבי מאיר אריק אם באמת ברא המהר"ל גולם, השיב שאינו יודע — אך שהעמדת תלמיד כבעל "תוספות יום טוב" היא סימן לקדושתו הרבה יותר מכל סיפור על גולם.
♦ ♦ ♦
בשנת ה'שנ"ז (1597), בשיבה מופלגת, חזר רבינו לפראג בפעם השלישית והאחרונה, והפעם נתמנה רשמית לאב בית הדין ולראש הישיבה. בשנים הללו הדפיס עוד ארבעה מספריו. בשנת ה'ש"ס (1600) נסתלק בנו יחידו, רבי בצלאל, שנקרא בפי הכל "רבי בצלאל חריף" — האב האריך ימים אחרי בנו כעשר שנים.
ביום י"ח באלול ה'שס"ט נתבקש רבינו לישיבה של מעלה, ונטמן בבית החיים העתיק בפראג, וקהילתו הקימה על קברו ועל קבר רעייתו מצבה גדולה ובה חקוק אריה. ותורתו — שממנה ינקו אבות החסידות, גדולי המוסר ותלמידי הראי"ה קוק כאחד — לא פסקה מלהאיר עד עצם היום הזה.