ב"ר יחיא וימאן
רבי חיים סנאוני, נולד בשנת ה'תרנ"ח ט' לחודש תשרי, בעיר סנאון הסמוכה לתעיז שבתימן, לאביו רבי יחיא וימאן.
חייו:
בילדותו למד רבנו תורה מפי אביו רבי יחיא, לאחר מכן נסע לעיר ג'בל צ'בר להמשיך שם את לימודיו בישיבה.
בגיל שבע עשר קבל רבנו סמיכה לרבנות מרבו הרב שלמה בן יוסף טביב, שאף למדו קבלה, אך רבו המובהק היה רבי יעיש מוסא קרין.
רבנותו:
לאחר שהוסמך לרבנות ביקשוהו רבותיו כי יבור עליהם לבית דינם, אך רבינו סרב בגלל רצונו להמשיך לשקוד על לימדיו, רבותיו שהבינו לליבו לא לחצו עליו יותר, לאחר זמן מה נפטר לפתע רבה של סנואן ורבנו הוזמן אחר כבוד למלאות את מקומו, מאחר ולא היה בנמצא מישהו אחר שהתאים לתפקיד הסכים רבנו ובלית ברירה היה לרבה של אחת המחוזות הגדולים בשערב, נהג להסתובב בייערות ובכפרים, לשבת בין ה'עמך' וללמדם, חוץ מזה רצה רבנו ללמד ולפקח בעצמו על הדיינים והשוחטים שהיו באיזור כולו.
בשנת ה'תש"ב קבל רבנו שבר בגופו אשר מנע ממנו להסתובב כהרגלו ולפקח על צאן מרעיתו ולכן החליט לעבור לעיר עדן מתוך מטרה להמשיך משם לארץ ישראל, רבני העיר עדן, רבי סאלם יעקב מנחם ורבי יחיא אברהם כיבדוהו מאד ואף מינוהו לחבר בית דינם.
פועלו:
רבנו היה ענוותן מאוד גדול, תמיד וויתר על כבודו על אף גדולתו בתורה, אך בעת הצורך ידע רבנו לאזור את מותניו ולהלחם על כל דבר שבקדושה ולקנא להשם יתברך במידת הצורך.
עלייתו לארץ:
בשנת התש"ו הוקם ע"י הג'וינט והסוכנות היהודית שבארץ ישראל מחנה עולים בשם "גאולה" אשר שכן ליד העיר עדן שבתימן, מאחר וכוונתו הייתה לעלות לארץ ישראל החליט רבנו לעבור למחנה זה והועמד בראש העדה וכחבר מועצת הפליטים, מנהלי המחנה ובראשם ד"ר ביגל בן ברוך והאחות רחל משאט כיבדו אותו מאוד והוא כונה בפיהם "ענוותן כהלל".
שלשה שנים שהה רבנו במחנה תוך שהוא משמש לאנשים כדמות אב, בשנת ה'תש"ט השערים נפתחו וסוף סוף הגיעה שעתו של רבנו לעלות לארץ, אנשי הסוכנות שיכנו את רבנו במחנה הקליטה בעטלית, מאז עלותו לארץ סרב רבנו בכל תוקף לשמש כרב.
אין מילים בעולם שיוכלו לתאר את צערו על הנוער שהלך והדרדר באותם ימים, ילדים ובחורים תמימים שהורידו מעל פניהם כל סממן יהודי בשידולם של מדריכי הסוכנות היהודית, אך יותר מכל כאב לבו על אותם תינוקות קטנים שנחטפו ונמכרו לכל המרבה במחיר, הייתה זאת תקופה כאובה ביותר לכל אותם יוצאי תימן אשר בתמימותם האמינו להבטחותיהם של הסוכנות היהודית וחלומם התנפץ כאשר ילדיהם עזבו את היהדות או נחטפו.
לאחר שראה רבנו את כל זאת, את היחס המשפיל ואת העברה על הדת הסכים רבנו לקבל על עצמו חזרה את עול הרבנות, אחרי תקופה זו עבר רבנו לגור ביהוד שם התפרסם כפועל ישועות וקבל אל ביתו תלמידים מכל רחבי הארץ והיה להם לאב.
רבי מרדכי שרעבי שהיה תלמידיו אמר עליו וזה לשונו: "רבי חיים סנואני הוא גדול הדור בקבלה ואין זאת אומרת שאינו גדול הדור בפשט ונהירין לו שבילי דרקיעא כשבילי דארעא".
פטירתו:
בשנת ה'תשל"ז חלה רבנו במעיו, כאבים איומים היו תוקפים את בטנו יום וליל ורבנו הוצרך להתאשפז בבית החולים בצריפין, הרופאים אשר בדקו את רבנו אמרו לבני משפחתו כי חיידק נדיר שמוצאו בצפון אפריקה תקף את רבנו וכי נשקפת סכנת חיים לחייו, עוד אמרו הרופאים כי יצטרכו לנתח את רבנו מיד בכדי להציל את חייו, אך משהגישו לרבנו את הטופס שיחתום על הסכמתו לניתוח סירב רבנו לחתום.
הרופאין שחששו לחייו ביקשו מאחד מתלמידיו שינסה להכנס לחדרו של רבנו אולי יצליח לשכנעו, משנכנס התלמיד עצר בעדו רבנו ואמר לו כי בשום פנים ואופן לא יסכים לניתוח, ביקש התלמיד מרבנו כי לפחות יסכים לעשות צילום, ענהו רבנו: "אך בצלם יתהלך אנוש" אך מלשון מיעוט ואל להם לרופאים לחשוב שעל ידי צילומים הם יקבעו את חיי.
לאחד הרופאים שנכנס לחדרו וניסה שוב לשכנעו אמר רבנו: "כל חיי נמנעתי מאכילת מעדנים, ופעמים שהסתפקתי באכילת עשבים בלבד, לו הייתה אתה אוכל את שאני אכלתי, לא היית חי אפילו שלשה ימים".
הרופא מאד כעס על דברי רבנו ואף צעק עליו.
בבדיקה שנעשתה למחרת היום התברר כי רבנו צדק ואין בגופו לא תולעים ולא חיידקים, הרופא שצעק עליו התרשם עמוקות מרבנו ואף בקש את סליחתו, ועוד באותו היום השתחרר רבנו מבית החולים.
שנתיים לאחר מכן בשנת ה'תשל"ט כ"ז לחודש אדר השיב רבנו את נשמתו ליוצרו נקייה מכל חטא ושמורה מכל עוון, מות קדושים.
מתלמידיו:
רבי מרדכי שרעבי
רבי סעדיה בן אור
נכדו רבי עוזי משולם
מספריו:
נכדו גדעון סנאוני הוציא לאור עד כה חמישה ספרים מכתבי ידו.
מקום מקדש, על התורה
עטרת תפארת
עתרות חיים
ארזי הלבנון
תורת חכם
עוד שלשה עשר חיבורים שעדיין נשארו בכתב יד ואלו הם:
מגיד הרקיע, ביאורים ופירושים על הזוהר
מתוקים מדבש ונופת צופים, ביאורים ופירושים על תיקוני הזוהר
אמרות טהורות, על הגמרא
גובא דאריותא, על הפוסקים
קישוטי כלה, הלכות נישואין ואירוסין
קרבן מנחה, על הלכות שחיטה ובדיקה
שו"ת, על אבן העזר
לריח שמניך טובים, על התפילה
לקט שכחה ופיאה
בדרך הפרד"ס, על מסכת אבות
ועוד.