רבי דוד בן שמעון

הגאון הרב דוד בן שמעון זצ"ל הרדב"ש והצוף דב"ש - נולד בשנת ה'תקפ"ד (1826) ברבאט שבמרוקו.
משפחתו משבט יהודה מזרע בית דוד, מוצאה מספרד. אחר הגירוש השתקעה במרוקו. בילדותו ניכרו
בו כישרונות מזהירים. בצעירותו נחשב לאחד ממופלגי התורה בעירו. עסק רבות בענייני הקהילה
היהודית. בפרק זמן קצר הצליח להעמיד תלמידים רבים אשר הוכשרו בכל מקצועות התורה, מהם:
מורי צדק ויושבי על מדין, מוהלים, שוחטים, סופרי סת"ם ושליחי ציבור. למרות מעמדו ברבאט
שאף לחונן את עפר ארץ ישראל. תלמידיו ניסו להניא אותו מכוונתו אולם רבינו סירב. בשנת ה'תרי"ד
(1854) בהיותו בגיל 28 רבינו יחד עם משפחתו ועם חלק מתלמידיו עלו לארץ. בהתחלה התגורר
ביפו. לאחר תקופה קצרה עבר לעיר העתיקה בירושלים ומיד מינו אותו לראש ומנהיג לבני-עדתו.

בימים ההם קהילת יוצאי מרוקו בירושלים היתה במצב של עוני, דלות ומחסור. הרב החל לארגן
את הקהילה. ייסד את 'ועד העדה המערבית בירושלים'. יסד מוסדות, הקים ת"ת וישיבה, בנה בית
כנסת לעדת המערביים, מסר שיעורים ודרשות, קבע סדרים ותקנות. הקים את בית הדין של העדה
ועמד בראשה עד יומו האחרון. בהתחלה כל עול הציבור רבץ על כתפיו בלבד. במשך הזמן, כאשר
גדלה העדה מינה ועד של שבעה חברים שיעזרו בהנהגה. בשנת ה'תרכ"ו (1866) ייסד את שכונת
'מחנה ישראל' (ממילא) מחוץ לחומות. בנה שם שני בתי כנסת, בתי מגורים ובתי מדרש לחכמי
העדה, מקוואות וכן בתי מחסה לנזקקים. כינויו היה 'אבי היתומים ודיין האלמנות', בשל דאגתו הרבה
לנזקקי העדה. פתח חנות למכירת בשר לעניים בלבד. ביתו שימש כבית מחסה ומקום תמיכה לנזקקים.
ענוותן מופלא. באיגרותיו חתם בכינוי 'מעט דב"ש'. בתשובותיו בהלכה הקדים בדברי התנצלות על
שפנו אליו ושהוא יודע ומכיר במך ערכו. בענוותנותו לא הסכים ששמו יופיעו בחיבוריו. מרבית
שנותיו היו מלאות בייסורים וחולי ואת הכל קיבל באהבה. נפטר ב-י"ח כסליו ה'תר"מ (1879). חי
כ53- שנים. ציונו בחלקת המערבים בהר-הזיתים בירושלים. ישיבת 'מגן דוד' הוקמה על שמו. הגאון
ר' רפאל אלעזר בן טובו שימש במקומו כרב העדה המערבית.

הכיתוב על המצבה

אביו: ר' משה (סוחר אמיד מהעיר רבאט שבמרוקו). אימו: מרת דיליסייא. אישתו: מרת רחל (בת ר'
מסעוד צבאח). מרבותיו: ר' סעדיה מאראג'י (מחכמי רבאט). מתלמידיו: ר' מסעוד צבאח (אביו של ר'
דוד צבאח מ"ס 'שושנים לדוד'), ר' נחמן בסיסו ממראקש (רשל"צ ומנהיג העדה המערבית בירושלים),
ר' יוסף ארוואץ (ראב"ד יפו), ר' משה בן מלכא ממקנס (ראב"ד העדה המערבית בירושלים), ר' אלעזר
בן טובו (מח"ס 'פקודת אלעזר'), ר' יוסף ארוואץ, ר' רפאל חיים משה בן נאים (הרב הרחמ"ן) ועוד רבים.
בניו: הגאונים ר' רפאל אהרן (ראב"ד מצרים ומח"ס 'נהר מצרים'), ר' יקותיאל חיים (שד"ר במקנאס),
ר' מסעוד חי (ראב"ד מצרים ומח"ס 'שערי משפט'). בנותיו: מרת רבקה (נישאה לר' מסעוד אשר די-
אבילא), מרת ודליסיה (נישאה לר' יוסף קרויז). מספריו: •שערי צדק - ארבעה חלקים: •שער החצר-
תרי"ג שבחים ומעלות לארץ •שער המטרה- הלכות הקשורות לארץ •שער הקדים- מצוות הקשורות
לארץ •שער המפקד- מנהגים ותקנות על הארץ •מצור דב"ש.

למרות רצונו של רבינו להיות צנוע ונחבא אל הכלים, מהשמיים גלגלו שיתפרסם שמו, ומעשה שהיה-
כך היה: באותם הימים התגורר בירושלים החסיד רבי יהודה פאפו זצוק"ל, בנו של הצדיק המפורסם
הגאון רבי אליעזר פאפו זצוק"ל (מחבר הספר 'פלא יועץ'). רבי יהודה היה ידוע בתור איש קדוש וכל
חכמי ירושלים העריצו אותו. באחד הימים חלה במחלה אנושה וגדולי העיר באו לבקרו, אך לרוב חולשתו
נשאר במיטתו, כי לא היה בו הכוח לעמוד בפניהם. והנה אך נכנס רבינו, רבי יהודה עם כל חולשתו נעמד
מלוא קומתו לכבודו. חלשה דעתם של החכמים הקשישים, שלא הבינו את פשר הדבר: מדוע נעמד הרב
בפני תלמיד חכם צעיר לימים?! כשראה את התמיהה בפניהם, הסביר את מעשהו: "אנא רבותי, דעו
נאמנה שכאשר דרך הרב צוף דב"ש על מפתן ביתי, הודיעו לי מהשמיים, שאדם קדוש בא לבקר אותי,
וכי עלי לקום לכבודו". השמועה עשתה לה כנפיים, ושמו של רבינו התפרסם בניגוד גמור לרצונו. מאותו
היום רבים החלו לפקוד את ביתו כדי לשמוע דבר ה' ולקבל ממנו עצה ותושייה, ואישיותו נעשתה
נערצת בעיני כל.

על הענווה המופלאה של רבינו יעיד המעשה אותו כתב הגאון רבי יוסף בן נאים בספרו 'מלכי רבנן' (ערך
'שער החצר'), שכאשר אביו, הגאון רבי יצחק בן נאים זצ"ל הלך להשתטח על קברי הצדיקים בירושלים
ת"ו, הוא התאכסן בבית הרב צוף דב"ש. שניהם הלכו לקנות ספרים מעיזבון של חכם אחד שנפטר. בין
ַ הספרים היה הספר 'שער החצר'. רבינו המליץ לו על ספר זה, מאחר ומדּבר בשבח ארץ ישראל, וזאת
מבלי לגלות לו, שהוא המחבר של הספר. כך קנה את הספר ולא ידע מי מחברו. עד שחזר לעירו פאס,
ושם נודע לו, שרבינו בכבודו ובעצמו הוא מחבר הספר- ובענוותנותו המופלאה הסתיר ידיעה זו ממנו.
רבינו דאג רבות לנזקקי העדה. ביתו שימש בית מחסה לקשי-יום שהיו מסובים על שולחנו.

אלמנות ללא משען ויתומים רבים היו תחת חסותו. לפני חג הפסח היה מחלק לעניי העדה מצות
שמורות. בירושלים של אותם ימים הבשר היה נמכר רק בחנות אחת וביוקר מפני הגאבילה (מס
מיוחד). יד העניים לא הייתה משגת לקנותו. רבינו פעל רבות למענם של אלו שלא השיגה ידם
ופתח חנות למכירת בשר לעניים בלבד, תחת השגחתו הצמודה, כי הוא היה אומן מופלא ומומחה
בניקור הבשר. אין פלא כי כל בני העדה רחשו לו כבוד כאל מלאך ה' וקראו לו באהבה: 'אבי
היתומים ודיין האלמנות'.