ב”ר יוסף
רבי ישראל דב בער – בעל השארית ישראל מוולדניק, המכונה בשם ‘הצדיק מוולדניק‘, נולד בשנת תקמ”ט, לאביו רבי יוסף מקאטעלנע.
חייו:
רבנו התייתם בגיל צעיר מאד אך אם כל זאת לא נפל ברוחו ועוד בילדותו התפרסם כ”העילוי מקאטעלנע” שנים לאחר מכן העיד רבנו, ואמר: כי תפילותיה ומסירותה של אימו, הם שזיכו אותה בבן כמותו.
רבנו היה מבחירי תלמידיו של רבי מרדכי המגיד מטשרנוביל. אך נהג לפקוד גם את ביתם של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי אהרן מזיטומיר.
גדלותו:
רבנו ניחן בעין בוחנת וחודרת לב וכליות וכפי שהתבטא פעם אחת בעצמו: “כשעוברת בהמה ליד חלון ביתנו, יכולים אנו להכיר עליה ולהבחין בכל המעשים שעשה בעל הבהמה מיום לידתו ועד עצם היום הזה”.
פועל ישועות:
רבנו ישב על תלמודו ונחבא אל הכלים, פירסומו כפועל ישועות החל כאשר פעם אחת שלח אליו ה”צמח צדק” מליובאויטש אישה עגונה שבעלה נטשה מזה כמה שנים ולא נודע אנה בא. בתחילה מאן רבנו לשמוע אודות המקרה, אך כשסיפרה לו האישה כי ה”צמח צדק” שלח אותה אליו אמר: “אם כן, אם הצער גדול כל כך, בואי ואראך היכן הוא בעלך”. הוא קם מכסאו אל החלון ואמר לה: “ראי, בעלך עומד על התורן שבספינה בעיר ליבוי ועובד שם”. העגונה ניגשה אל החלון והביטה, אבל לא ראתה דבר והחלה לבכות. אז אמר לה רבנו: “סעי לליבוי ושם תמצאי את בעלך” ואכן כך היה. מאז והלאה נתפרסם שמו ל”בעל מופת” ופועל ישועות.
פטירתו:
בכ”א טבת שנת ה’תר”י נפטר רבנו ונשמתו עלתה למרום, מנוחתו כבוד בעיר וולדניק שבאוקראינה.
העליה לקברו:
כשם שהיה רבנו בחייו מקור ישועה לפונים אליו, כך המשיך גם אחר הסתלקותו להושיע את הפוקדים את קברו, כמובא באריכות בספר “סיפורי נפלאות”.
ענינו הגדול שעסק בו בחייו וגם דיבר עליו כמעט בכל פרק מספרו “שארית ישראל” היה ענין התשובה. רבים התקרבו על ידו לעבודת ה’, ובדבריו היה מוצא טעם לחיזוק ותקווה אפילו לגרועים ולשפלים שבחוטאים.
צוואה והבטחה:
בצוואתו הבטיח שכל מי שיפקוד את קיברו, תפילותיו לא ישובו ריקם, ומענינת ביותר התוספת המקובלת שנמסרה איש מפי איש: “אפילו אם לא יוכלו לגשת לקבר, יחזיקו בידית הדלת ויזכו להיוושע”. (סיפורי נפלאות מהרב הקדוש “שארית ישראל” עמ’ קמ”ה)
בספר “קול בדממה נשמע”, מספרת המחברת כיצד היא ובת דודתה היו פוקדות את הקבר פעמיים בשנה, בכ”א בטבת ובערב ראש חודש אלול, והיא מוסיפה לספר כמה אירועים שהייתה עדה להם, כך שאין לפקפק באמיתותם.
וולדניק:
העיר וולעדניק נהרסה כליל בימי מלחמת העולם השניה בזמן פלישת הנאצים לרוסיה, וכמעט שלא נשאר בה בניין אחד על תילו. האוהל על קיברו של הצדיק ר’ ישראל דב היה הבניין היחידי שנשאר שלם אחרי ההפצצות. אחרי המלחמה, כשהתחילו לשקם את העיר, החליטו למקם את תחנת הטרנספורמטור באוהל שעל קברו של ר’ ישראל דב, בגין שזה היה הבניין השלם היחיד. התחילו לחפור את היסודות לעמודי הטרנספורמציה. ביום חפרו ולמחרת בבוקר התמלאו החפירות כלא היו. מחזה זה חזר ונישנה כמה פעמים. הפועלים שחפרו נתקפו בפחד מהתופעה הפילאית וסירבו להמשיך בחפירה, עד שהשילטונות ויתרו על התוכנית”. (סיפורי נפלאות עמ’ קמ”ו) “כשנוכחו השלטונות הקומוניסטים שהקבר של הצדיק מושך אליו המונים ומשמש כחיזוק האמונה הלכו ואטמו את פתח הכניסה ואת החלון של האוהל, אלא שגם אטימת הכניסה לאוהל לא מנעה מההמונים לפקוד את הקבר ולהחזיק בברזלים שנקבעו לרוחב הדלת האטומה. להיפך – זה הגביר את האמונה בצדיק, כשנוכחו שאחרי מאתים שנה נתקיימה נבואתו: שגם אלה שיחזיקו בקלמאקע (=ידית) של הקבר יזכו לישועה.
משנודע לשלטונות שעדיין נוהרים בני אדם למקום, הלכו והקיפו את המיבנה בתייל דוקרני והיו המבקרים ניכנסים דרך פירצה במקום שהיה צמוד לשיח קטן שהסתיר את הפירצה בגדר”. (נפלאות” עמ’ קמ”ז)
מספריו:
רבי ישראל לא השאיר אחריו צאצאים אך ספרו “שארת ישראל” קנה מקום של כבוד בספריה היהודית.
