ב”ר זאב וואלף
רבי ישראל ליפקין מסלנט, נולד בשנת ה’תק”ע, בעיר זאגורי שבצפון ליטא, לאביו רבי זאב וואלף ליפקין אב”ד גאלדינגן, ולאמו מרת לאה.
ילדותו:
בילדותו נודע רבנו כמתמיד עצום והתפרסם באיזור כולו כ’עילוי מזאגורי’, לא רק בזכות כשרונתיו ושכלו החריף אלא בשביל התמדתו, באותם ימים למד רבנו אצל רבי צבי ברוידא מסלנט ואצל רבי יוסף זונדל מסלנט.
רבי צבי ברוידא חיבב מאד את רבנו ומסופר כי פעם אחת עת ישב רבי צבי צבי ולימד את רבנו תורה בא אליו חברו שהיה אף הוא רב גדול והתפלא לראות את רבי צבי מלמד ילד, וכי נעשית מלמד דרדקי שאלו בתימהון, השיבו רבי צבי, ילד זה אינו דרדק כלל וכלל כי אם אלפסי קטן, בקי וחריף בש”ס ופוסקים.
נישואיו:
בשנת ה’תקפ”ד כשמלאו לרבנו ארבע עשר שנה, נשא לאשה את בתו של רבי יעקב הלוי אייזנשטיין מסלנט.
עוד באותה שנה חיבר רבנו קונטרס חידושי תורה ובעצתו של רבו רבי צבי שלח את הקונטרס לרבי עקיבא איגר בכדי שיחווה דעתו עליה, אך רבי עקיבא איגר לא שלח תשובה חזרה, לימים הזדמן יהודי מסלנט לפוזנא מקום שבתו של רבי עקיבא איגר, על פי בקשת רבי צבי נכנס אותו יהודי לדרוש בשלומו של רבי עקיבא מששמע רבי עקיבא כי יהודי זה בא מסלנט סיפר לו כי לפני זמן מה קיבל קונטרס מופלא שכולו גאונות מבחור בשם ישראל מסלנט ורבי עקיבא נמנע מלהשיב לו כפי המגיע לו מפני שהיה תמוה בעיניו למה פנה אליו ממרחקים כאשר בעירו שוכן כבוד צדיק וגאון כרבי צבי ברוידא ולכן חשב רבי עקיבא כי כוונתו של אותו בחור אינה אלא לנצל את תשובתו כדי להתנצח עם עם רבי צבי, אך לאחר ששמע רבי עקיבא איגר כי אותו בחור אינו אלא תלמידו של רבי צבי השיב לו בכל הכבוד הראוי לו.
פועלו:
עוד מילדותו היה דבוק ברבי יוסף זונדל מסלנט שקירב את רבנו והחדיר בו את שיטת המוסר, רבנו אף דגל בשיטה זו ודרכה לחם בהשכלה בעוז.
בהתחלה הקים רבנו בתי מוסר, ‘שטיבל מוסר’ בהם יכל כל יהודי להכנס אפילו לדקות מועטות ולשמוע או אפילו לומר דיבורי מוסר, אך לאחר זמן מה הדבר נכשל, או אז החל רבנו להתמקד יותר בישיבות, רבנו דרש כי בחורי הישיבות יפנו מסדר לימודם למען לימוד מוסר דבר שגרם להתנגדות חריפה על רבנו ועל תנועתו, שנים רבות נמשכה המחלוקת על רבנו אך אט אט נחלשה וכמעט נשכחה, ברוב הישיבות בעולם הליטאי נכנסו לימודי המוסר כחלק מסדרי הלימוד, רבנו העמיד המוני תלמידים שהמשיכו את דרכו זו ושיטת המוסר התפצלה כשהידועות שבהם היא שיטת ישיבת קלם, ישיבת נובהרדוק וישיבת סלבודקה.
רבנו היה ידוע כאדם ללא חת, אדם עם תעוזה עצומה, כשפרצה מגיפת החולירע בווילנא פסק רבנו כי מותר ואף חובה לאכול ביום הכיפורים, הרבה אנשים הזדעזעו מעצם הרעיון וחלק גדול מרבני האיזור לא הסיכמו עימו בלשון המעטה, אך רבנו לא שם ליבו לכל אלו וביום הכיפורים עלה לבימת הבית כנת כשבידו עוגה ברך בקול רם ‘בורא מיני מזונות’ ואכל לעיני כל הקהל.
רבנו אף התיר לחלל את השבת בשביל החולים, ושלח את תלמידיו מהישיבה תוך כדי הבטחה מפורשת שאם יעסקו בעזרה לאותם חולים לא ידבקו הם במחלת החולירע שהייתה ידוע כמגיפה נוראית ומדבקת, ואכן אף לא אחד מתלמידיו שעסקו יומם וליל והיו עם החולים במגע פיזי, אף לא אחד מהם נדבק במחלה.
בשנת ה’ת”ר הוכתר רבנו כראש ישיבה ור”מ בווילנא, שמונה שנים החזיק רבנו בתפקיד זה.
בשנת ה’תר”ט עבר רבנו לגור בעיר קובנא שם שימש רבנו כראש ישיבה בישבתו של רבי נבייזר שהיה מעשירי העיר.
בשנת ה’תרי”ז עבר רבנו לעיר קניגסברג שבגרמניה (כהיום רוסיה) בהשתדלותו יצא לאור כתב העת ‘תבונה’ מלאים בחידושי תורה ושיחות מוסר.
בשנת ה’תרל”ט חזר רבנו לקובנא שבליטא שם ייסד רבנו כולל.
בשנת ה’תר”מ עבר לפריז שבצרפת על מנת להפיץ את שיטת המוסר גם במערב אירופה.
משנת ה’תרי”ח סובב רבנו על ציר גרמניה, רוסיה, ליטא וצרפת כאשר בכל מקום הוא מפיץ את תנועתו תנועת המוסר ומעמיד תלמידים, כאשר הרגיש רבנו שתפקידו הושלם במקום כלשהו מיד ארז את חפציו והמשיך הלאה.
מאמרותיו:
“כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן..”
“יותר קל ללמוד את השס כולו מאשר לתקן מידה אחת”
הסתלקותו:
בשנת ה’תרמ”ב שב רבנו לעיר קניגסברג, בחורף חלה רבנו ובערב שבת כ”ה שבט שנת ה’תרמ”ג השיב רבנו את נשמתו ליוצרו ומנוחתו כבוד בעיר קניגסברג, כהיום קלינינגרד שברוסיה.
מילדיו:
רבי אריה לייב בעמ”ס חיי אריה
רבי יצחק
מספריו:
אור ישראל, שרשרת מכתבים אותם שלח רבנו לעידוד תנועת המוסר שנאספו ונערכו לספר אור ישראל.
