ב”ר יצחק
רבי מאיר שלמה יהודה רבינוביץ (5תר28, 1868 – 17 באדר 5תש”ב, 6 במרץ 1942) היה אדמו”ר של חצר חסידית בעיר מעזריטש שבפולין, שהייתה ענף מחסידות ביאלא, דור חמישי, בן אחר בן ליהודי הקדוש מפשיסחה.
תולדות חייו:
נולד באוסטרובא שבפולין לרבי יצחק יעקב רבינוביץ האדמו”ר הראשון של חסידות ביאלא, ולרבנית רחל לביאה בתו של רבי יהושע מאוסטרובא, לאחר פטירת זקנו ב28 בניסן 5תרל”ג עבר עם בני משפחתו לעיר ביאלא פודולסק שם הקים אביו את חצר ביאלא. נשא לאשה את בתו של רבי אייזיק ברב”ש מצאצאי רבי לוי יצחק מברדיטשוב והתגורר בברדיטשוב מספר שנים. לאחר פטירת אביו ב23 באדר 2 5תרס”ה, קבלו עליו בעלי המוח מחסידי ביאלא את מרותו, הוא הנהיג את חסידיו בעיר ביאלא, אך בעקבות שריפה שכילתה את החצר, העתיק את מגוריו לעיר מעזריטש הסמוכה, בה הנהיג את חצרו עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחריה עבר להתגורר בוורשה.
דרכיו:
“תזכרו ותעמדו כולכם יד אחת על המשמר, לבקש רחמים לכל אחים ורעים ולא ישכחו מלבכם איך הייתם נקשרים בלב אחד כל אחד ברוחו פי שנים, לבקש ישועה על אחים ובתוכם גם אנכי, לכן גם כעת תהיה תפלת כל ישראל זכה וברורה ואנחנו בתוכם להמשיך שנה טובה ומבורכת” מתוך מכתב שכתב לחסידיו בארץ ישראל ערב השואה
הרב רבינוביץ היה ידוע בחכמתו ובלמדנותו, באצילותו ובמאור הפנים שהקרין לכל אדם, בזכות תכונות אלו, הצליח להעמיד את חצרו במעזריטש שהייתה מעוז של מתנגדים ושכמה אדמו”רים ניסו את מזלם בעיר ולא הצליחו. היה מסור מאוד לחסידיו, והיה זוכר את פרטי המאורעות שהיו עוברים עליהם, אף שנשכחו מהם מרבית דברי תורתו אבדו בימי השואה, מקצת תורותיו ומכתביו יצאו לאור בשנת תשמ”ט על ידי מכון מגמ”ה תחת השם “זיכרון משל”י”. אחרית ימיו בסוף ימיו נאלץ כמו כל יהודי ורשה להסתגר בגטו, שם למד תורה עם נערים יהודים[, עד ליום פטירתו 17 אדר תש”ב, בהלוויתו שהייתה ההלויה הרבנית האחרונה בגטו השתתפו רבים מתושבי הגטו, ומצבה הוקמה על קברו על אף התנאים הקשים.