אביי מגדולי האמוראים בבבל.
אביי יתום היה. אביו ששמו היה כיליל [רש”י זבחים קיח, ב], נפטר טרם היוולדו ואמו נפטרה בלידתו. דבר זה מרומז בפסוק [הושע יד, ד]: “אשר בך ירוחם יתום” [ספר יוחסין]. הוא העריך מאוד את האשה האומנת שגידלה אותו, כינה אותה ‘אם’, ואף הביא הלכות משמה [לדוגמה: שבת קלד, א]. הוא למד תורה אצל דודו רבה בר נחמני, ועל שמו נקרא לפעמים נחמני [רש”י גיטין לד, ב; ר”ן נדרים נד, ב]. אמנם, יש אומרים כי שמו האמיתי היה אכן נחמני, על שם סבו, ורבה בר נחמני, שהיה אחי אביו, קרא לו בארמית אביי [= אבי], מכיוון שאסור לאדם לנקוב בשם אביו או רבו [הערוך נדרים נד, ב; וראה רמב”ם הלכות תלמוד תורה ד, ג].
בתחילה עני מרוד היה, ולעיתים היה צריך להשקות את שדהו בלילה כדי שיוכל ללמוד תורה ביום [גיטין ס, ב], אך לבסוף התעשר [כתובות ס, ב; חולין קה, א; ברכות מה, ב].
אביי ורבה היו כהנים מבית עלי. על צאצאיו של עלי נגזר שלא יאריכו ימים: “וכל מרבית ביתך ימותו אנשים” [שמואל א, ב], ולמרות זאת חי רבה ארבעים שנה מפני שעסק בתורה, ואביי שעסק גם בגמילות חסדים חי שישים שנה [ראש השנה יח, א].
אביי וחבירו רבא, הנזכרים יחדיו בדרך כלל, למדו אצל רבה בר נחמני מקטנותם, ולאחר מכן למדו אצל רב יוסף [נדרים מא, א; יומא נג, א]. הם הטביעו את חותמם על השקלא וטריא בתלמוד, ופלפוליהם וקושיותיהם מכונים ‘הויות דאביי ורבא’ [סוכה כח, א]. מאוחר יותר היה אביי תלמיד-חבר לרב יוסף שכיהן כראש ישיבה בפומבדיתא [עירובין י, א], ולאחר פטירתו עמד אביי בראשות הישיבה [רש”י גיטין ס, ב; הוריות יד, א].
לאביי היו מאות תלמידים, ורבים מהם סעדו על שולחנו [כתובות קו, א].
אמרותיו
“אמר אביי: נקטינן, אין עני אלא בדעה” [נדרים מא, א].
אביי רגיל היה לומר: “לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה [משלי טו, א] ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות” [ברכות יז, א].
וכן: “ואהבת את ה’ אלהיך [דברים ו, ה], שיהא שם שמים מתאהב על ידך – שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר [ישעיהו מט, ג]: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר [יחזקאל לו, כ]: באמור להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו” [יומא פו, א].
“אמר אביי, אף אנו נאמר: תכף לתלמידי חכמים [המקריבו אליו ומארחו בביתו] ברכה, שנאמר: ויברכני ה’ בגללך” [ברכות מב, א ורש”י].
“היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי: לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל – מצוה למרהט” [ברכות ו, ב].
“אביי אמר ואגודתו על ארץ יסדה. כשישראל שוין בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח מלמעלה, שנאמר ויהי בישורון מלך, אימתי בהתאסף ראשי עם” [ילקוט שמעוני עמוס רמז תקמח].
עובדות והנהגות
אביי היה מפורסם לחסיד גם אצל הנוכרים, אשר החזירו לו אבידה בלי סימנים [גיטין מה, א ורש”י שם].
בכל יום שישי היתה בת קול יוצאת ומברכת את אביי ‘שלום עליך’ [תענית כא, ב].
התנהג בענווה, וכשעלה להתפלל לפני התיבה הקיף והלך בדרך אחרת כדי שלא להטריח את הציבור לעמוד לפניו [קידושין לג, א, וע”ש כל הסיפור].
אביי כיבד מאוד את דברי רבו: מעשה שהיתה התקרה דולפת בבית הריחיים של אביי [בשבת]. כששאל את רבה מה עליו לעשות, פסק לו שישים את מיטתו בבית הריחיים וכך יהפכו הריחיים לגרף של רעי [=אשפה, שמותר להוציאה מהבית בשבת על אף שהיא מוקצה, מפני שהיא מאוסה]. הלך אביי ועשה כן, אך ליבו נקפו, וכי מותר לגרום למשהו להיות מאוס עליך בכוונה תחילה על מנת שיהיה ניתן להוציאו מן הבית? בתוך כך התמוטט בית הריחיים. אמר אביי: ראוי אני שיקרה לי דבר זה, מפני שעברתי [=פקפקתי] בדברי רבי [ביצה לו, ב].
בקטנותו מסופר עליו: “אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה: לרחמנא. – ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע [וקטף הוא שרף האילן, כלומר: משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף, ניכר אם יהיה טוב]” [ברכות מח, א ורש”י].
כשמתו אביי ורבא נשברו כיפות הגשרים שעל נהר החידקל, ונשקו זו את זו [מועד קטן כה, ב].
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו באבנית, במערה במדרון המערבי שבהר[1]:
“בכפר איבנית יש שם מערה שבה קבורים אביי ורבא. והנה הפתח לצד מערב ובתוכה הרבה כוכין. והנה בכוך שבקרן מזרחית דרומית ממש, שם קבור אביי. והכוך הסמוך לו העומד בצד דרום ממש, שם קבור רב דימי מנהרדעא. והכוך הסמוך לו אשר בצד דרום ג”כ, והוא כוך יותר רחב מכוך רב דימי, שם קבור רבא, והוא הכוך האמצעי שבדרום, ושאר הכוכין לא הוגד לי מי הם”. [ר’ חיים ויטאל][2]
“ושם [באבנית] משפולי ההר קברי אביי ורבא בין הקברים, לא הכירו איזהו מקומן”[3]. [אהבת ציון]
“אבנית… וכאשר זיכני ה’ וסבבתי המקומות הקדושים האלו, שם ראיתי בצד מזרח מערה ארוכה נפלאה, פתוחה למזרח, ואומרים[4] ששם קבורים אביי ורבא. ומן המקום ההוא רואים את כל המישור עד הירדן. ונראה הירדן טרם שנכנס לים כינרת, ועוד ים אחד, ואומרים שהוא ים החוילה[5]“. [חיבת ירושלים]
[1] לדעות אחרות נטמנו אביי ורבא בבניאס, במירון, בחוקאב או בעכברה. הדעה שנטמנו בבניאס היא טעות, ומקורה כנראה במסורת על קברי בני אביי שם (ואת רבא גררו אחר אביי). הדעה שנטמנו במירון היא מאוחרת ואין לה שום בסיס במקורות המוקדמים. הדעות שנטמנו בחוקאב או בעכברה טועות בוודאי מפני שהן אומרות זאת בשם ר’ חיים ויטאל, והוא עצמו קובע את מקום קבורתם באבנית.
בניאס:
“בניאס היא מערת פמיאס, ויוצאין ממנה מי הירדן. ושם עידו הנביא, ועליו אילן גדול, בוטם. ושם שבואל בן גרשום בן משה רבינו עליו השלום, ועליו אילן סנדיאן. ועוד שם מערה וקבורים בה אביי ורבא עליהם השלום”. [גלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש; ידי משה; בשינוי קל: שבחי ירושלים; זכרון בירושלים]
מירון:
“מירון על דרך עין זיתון… בתוך הסלע ולמטה, מערת שמאי ותלמידיו, ונכחו על הר גבוה ותלול, במרום ההר, שם כסא של משיח שיגלה במהרה בימינו אמן. ושם קבורת אביי ורבא, ורב פפא ובניו זכרם יגן עלינו”. [מסעי הירח]
חוקאב:
“פעם אחת מסר הרב יחוד אחד להרב חיים ויטאל ז”ל, ואמר לו שילך לכפר חוקאב אשר שם קברי אביי ורבא”. [שבחי האר”י]
עכברה:
“וכן פעם אחת אירע מעשה, שמסר [האר”י] למהר”ר חיים [ויטאל] נר”ו יחוד אחד לכפר (עכבוריא) [עכברה], ששם קבורים אביי ורבא, וישתטח על קברם”. [עמק המלך יא, א]
[2] גם בספר החזיונות מציין רח”ו את השתטחותו על קבר אביי: “ערב ראש חודש אלול… שלחני מורי ז”ל למערת אביי ורבא. ושם נשתטחתי על קבר אביי ז”ל”.
[3] מכאן כי בתקופה זו כבר נעלם הציון, או שכוונתו שלא ידוע באיזה כוך אביי ובאיזה רבא.
[4] מכאן נולדה הטעות במיקום, שהמשיכה בשנים שלאחר מכן.
[5] יתכן שמכאן הגיע השם ‘אגם החולה’, או שטעו וחשבו שהוא ימא דחולתא הנזכר בירושלמי [כתובות פי”ב, כלאים פ”ט].
בני אביי: (קבורים בסמוך לקבר רב אשי)
בגמרא מוזכרים שלושה בנים של אביי: רב ביבי בר אביי, רב אחא בר אביי ורב שימי בר אביי.
מסופר שבניו של אביי היו מהחכמים המפורסמים בבבל ונקברו בארץ ישראל [ע”פ וילנאי].
רב ביבי בר אביי
רב ביבי בר אביי נזכר בתלמוד פעמים רבות.
היה תלמידו של ר’ יוסף [סנהדרין סו, ב].
נראה שאחר מות אביו כיהן כראש ישיבת פומבדיתא.
עובדות והנהגות
“רב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות” – כלומר, שהיה לו קשר ואולי אף השפעה על מלאך המות [חגיגה ד, ב].
“רב ביבי בר אביי עבד הכי, חזא ואתזק, בעו רבנן רחמיה עליה ואתסי” – ביקש לראות שדים מכוחות הטומאה. ראה וניזוק – התפללו עליו חכמים ונתרפא [ברכות ו, א].
ר’ אחא בר אביי[1]
ר’ אחא בר אביי נזכר בתלמוד במסכת שבת [ד, א], ובמסכת בבא קמא [לד, ב].
ר’ שימי בר אביי
ר’ שימי בר אביי נזכר בתלמוד במסכת כתובות [ס, א].
[1] יש הטוענים שהוא לא היה בנו של אביי, מכיוון שבמסכת ב”ק ר’ אחא מזכיר את אביי בלי להזכיר שהוא מדבר על אביו.
