רבי תנחומא

ר’ תנחומא
 
ר’ תנחומא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בן הדור החמישי לאמוראים.
מגדולי בעלי האגדה, מחבר מדרש תנחומא.
היה תלמידם של ר’ הונא ור’ יהודה בר שלום [במדבר רבה ג, ז].
 
אמרותיו
“אמר רבי תנחומא אם ברכך גוי – ענה אחריו אמן, דכתיב [דברים ז, יד]: ‘ברוך תהיה מכל העמים'” [ירושלמי סוכה ג, י].
על הפסוק ‘דברי חכמים כדרבנות’ [קהלת יב, יא] “אמר ר’ תנחומא בר אבא: מה הדרבן הזה מכוון את הפרה לחרוש בתלם שלה, כך דברי חכמים מכוונים את האדם הזה לדרכיו של הקב”ה” [במדבר רבה יד, ד].
 
עובדות והנהגות
פעם, לאחר שגזר ר’ תנחומא תעניות בשלש פעמים שונות בימים שונים ולא ירדו גשמים, עלה ודרש ואמר: בני, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב”ה מתמלא עליכם רחמים. מיד חילקו האנשים צדקה לעניים וראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו וחשדו אותו בדבר עבירה. כשסיפרו לר’ תנחומא, שלח להביאו ושאלו: מפני מה נתת מעות לגרושתך? ענה לו הלה: רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים. באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר: “רבון כל העולמים, מה אם זה, שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים. מיד ירדו גשמים ונתרווה[1] העולם” [בראשית רבה לג, ג].
ר’ תנחומא סיפר שני סיפורים על השגחה פרטית:
אמר רבי תנחומא: מעשה היה בחייט יהודי שהלך לשוקה של רומי בערב יום הכיפורים, בכדי לבחור לו דג שמן לכבוד היום. התמקחו הוא ונערו של איפרכוס [= מושל] על דג אחד, והיה זה מעלה בדמים וזה מעלה בדמים עד שהגיע מחירו של הדג לשנים-עשר דינרים ונטלו אותו חייט. בזמן הארוחה שאל האיפרכוס את נערו מפני מה לא הביא לו דג. ענה לו הנער: מרי, מה אסתיר ממך? לא היה שם אלא דג אחד, והזדמן לשם יהודי זה, והיה הוא מעלה בדמים ואני מעלה בדמים, עד שהגיע לשנים-עשר דינרים. וכי רצונך שאביא לך דג בשנים-עשר דינרים? שלח המושל לקרוא לחייט, וכשהגיע אליו שאלו: מה ראית, חייט יהודי, שאכלת דג בשנים-עשר דינרים? אמר לו: מרי, יום אחד יש לנו, שכל חובות שאנו עושים בכל ימי השנה – הוא מכפר עלינו, ובשעה שהוא מגיע אין אנו צריכים לכבדו? אמר לו המושל: כיון שהבאת ראיה לדבריך הרי אתה פטור. מה פרע לו הקדוש ברוך הוא? כשפתח את הדג, זימן לו בתוכה מרגלית טובה, והיה מתפרנס הימנה כל ימיו [בראשית רבה יא, ד].
עוד אמר רבי תנחומא: מעשה בספינה אחת של גויים שהיתה פורשת מים הגדול, והיה בה תינוק אחד יהודי. עמד עליהם סער גדול בים, ועמד כל אחד ואחד מהן והתחיל נוטל יראתו בידו וקורא – ולא הועיל כלום. כיון שראו שלא הועילו כלום, אמרו לאותו יהודי: בני, קום קרא אל אלהיך, ששמענו שהוא עונה אתכם כשאתם צועקים אליו, והוא גיבור. מיד עמד התינוק בכל לבו וצעק, וקיבל ממנו הקב”ה תפילתו ושתק הים. כיון שירדו ליבשה וירד כל אחד לקנות צרכיו, שאלו אותו: אין אתה רוצה לקנות לך כלום? אמר להם: מה אתם שואלים אותי, שאני אכסנאי עלוב. אמרו לו: אתה אכסנאי עלוב? אנו אכסנאים עלובים! בכל מקום שאתה הולך, אלוהיך עמך [ירושלמי ברכות ט, א].
 
עולי הרגל ומקורות
מקום מנוחתו בכפר נחום:
יחוס הצדיקים, איגרת מספרת יחסותא דצדיקיא, שערי ירושלים (מבשרת ציון; טוב ירושלים).
 
“רחוק מטבריא ד’ פרסה, לשם קבר ר’ תנחומא[2] בתוך העיר, ושם העיר תנחום. ובית הקברות גדול אצל העיר, ולשם קברים גדולים ורבים, אבנים גדולות וחלולות כמו חמש מאות, ובתוך כל אבן ואבן היו קבורים הצדיקים התלמידים, ולא נקבו לי בשמות”. [מכתב מר’ מנחם ב”ר פרץ החברוני]
“בתנחום תנחומיא במערה”. [כת”י אילן א’]