רבי יהושע בן חנניה

רבי יהושע בן חנניה[1]
 
רבי יהושע בן חנניה, תנא בן הדור השני, הוא סתם ר’ יהושע שבש”ס [ע”פ רש”י נזיר נו, ב].
מגדולי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, ששבחו וקרא עליו: ‘אשרי יולדתו’, כלומר: “מאושר במידות טובות עד שכל העולם אומרים עליו אשרי מי שילדתו. ויש אומרים: על שם שהיא גרמה לו שיהא חכם – שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה, ואומרת להם: בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם. ומיום שנולד לא הוציאה ערשתו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה” [אבות ב, ח וברטנורא שם][2].
התגורר בפקיעין שביהודה, שם היה מורה הוראה, כמבואר בגמרא [סנהדרין לב, ב]: “צדק צדק תרדוף, הלך אחר בית דין יפה… אחר רבי יהושע לפקיעין”[3].
היה אב בית דין בב”ד של רבן גמליאל הנשיא [יוחסין, ב”ק עד, ב], והיה אחד מהארבעה שהיו סנהדרין דיבנה שידעו לדבר בשבעים לשון [סנהדרין יז, ב].
לוי היה, ונמנה עם המשוררים בבית המקדש: “מעשה בר’ יהושע בר חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר’ יוחנן בן גודגדא, אמר לו: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים” [ערכין יא, ב].
למרות שהיה גדול בבית טריאנוס קיסר [סדר הדורות], היה עני מרוד והתפרנס מעבודה כפחמי, ויש אומרים שהיה נפח[4], וכותלי ביתו שחורים [ברכות כח, א][5].
 
אמרותיו
“רבי יהושע אומר: עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם” [אבות ב, טז].
“תני בשם ר’ יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית” [רות רבה ה, ט].
“ר’ יהושע אומר: שנה אדם שתי הלכות בשחרית, ושתים בערבית ועוסק במלאכתו כל היום – מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה” [מכילתא בשלח פרשה ב].
“רבי יהושע אומר: חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושין הרי אלו מכלי עולם” [משנה סוטה ג, ד].
“אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת?… נענה רבי יהושע ואמר: צדקה תרומם גוי – אלו ישראל, דכתיב: ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת – כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר: להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו’…  אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם” [בבא בתרא י, ב].
 
עובדות והנהגות
פעם שמע ר’ יהושע הלכה שאמרו בית שמאי, ומפני שלא הבין אותה אמר: “בושני מדבריכם בית שמאי”. נטפל אליו תלמיד מתלמידי בית שמאי, וביאר לו את טעמם. מיד הלך רבי יהושע, השתטח על קברי בית שמאי ואמר: “נעניתי לכם עצמות בית שמאי. ומה סתומות שלכם כך, מפורשות על אחת כמה וכמה”. עוד סופר, שכל ימיו של רבי יהושע ‘הושחרו שיניו’, מפאת התעניות שהתענה על שזלזל בבית שמאי [חגיגה כב, ב].
מהסיפורים אודות רבי יהושע אנו למדים שנהג ללמוד מכל אדם ומכל דבר:
“מעשה בר’ יהושע שהיתה לו אכסנייא [=שהתארח] אצל אלמנה אחת, והניחה לפניו אילפס. אכל ולא הניח פאה, פעם שניה, אכל ולא הניח פאה, פעם שלישית, הקדיחתו במלח, וכיון שטעמו, משך ידו הימנו, ואכל פתו ריקן. אמרה לו: רבי, מפני מה מיעטת בגריסין והרבית בפת? מכאן אמר ר’ יהושע, מימי לא נצחני אדם, אלא אשה, תינוק, ותינוקת. מעשה ברבי יהושע שהיה מהלך בשדה, ומצא ריבה אחת שהיתה יושבת בשדה. אמרה לו: מפני מה אתה מהלך בשדה? אמר לה: בדרך אני מהלך. אמרה לו: אם זו היא הדרך, לא כבשוה אלא ליסטין כמותך. ושוב מעשה בר’ יהושע שהיה מהלך בדרך, ומצא תינוק אחד שישב על שני דרכים. אמר לו: בני, מאיזו דרך איכנס לעיר? אמר לו [הילד]: רבי, הרי שתיהן לפניך – זו ארוכה וקצרה, וזו קצרה וארוכה. הלך ר’ יהושע בקצרה וארוכה. כיון שהגיע לחומה של עיר, ראה גנות וקרפיפות שהיו מוקפין לעיר, ופנה ר’ יהושע לאחוריו, וראה את התינוק שהיה יושב במקומו. אמר לו: בני, לא כך אמרתי לך: מאיזו דרך אכנס לעיר? אמר לו: רבי, הלא חכם גדול אתה, זו היא חכמתך? הלך ר’ יהושע ונשק לו על ראשו, ואמר: אשריכם ישראל, שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדוליכם ועד קטניכם” [מסכת דרך ארץ פרקי בן עזאי ד, ג].
כמו כן מסופר, שרבי יהושע ותלמידיו הכירו בעל עץ תאנה שהיה מלקט את התאנים השכם בבוקר, כדי שלא יתליעו במהלך היום כאשר השמש זורחת. על כך אמרו: “אם הוא יודע עונתה של תאנתו והוא לוקטה, כך הקב”ה יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלקן והוא מסלקן” [שיר השירים רבה ו, ב].
רבן גמליאל ורבי דוסא בן הרכינס נחלקו בדעתם בהלכות קידוש החודש, מחלוקת שהיתה לה השלכה על התאריך שבו חל יום הכיפורים. רבי יהושע קיבל את טענתו של רבי דוסא, ובתגובה לכך שלח לו רבן גמליאל: “גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך”. ראה רבי עקיבא בצרתו של רבי יהושע, והוכיח בדרשה ש’כל מה שעשה רבן גמליאל עשוי’, כלומר – שניתן לקבל את דעתו של רבן גמליאל – מהפסוק [ויקרא כג, ד]: ‘אלה מועדי ה’ מקראי קדש אשר תקראו אותם’ – בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו; נטל רבי יהושע את מקלו ומעותיו בידו, ביום שחל בו יום הכיפורים לפי חשבונו, והלך אל רבן גמליאל ליבנה. עמד רבן גמליאל, נשקו על ראשו ואמר לו: “בוא בשלום רבי ותלמידי. רבי – בחכמה, ותלמידי – שקיבלת את דברי” [ראש השנה כה, א-ב].
בימי רבי יהושע בן חנניה החליטה המלכות להתיר את בנית בית המקדש מחדש. שני עשירים בני התקופה, פפוס ולוליאנוס, העמידו דוכני מזון בין עכו לאנטוכיה, וכן סיפקו לעולים כסף וזהב וכל צרכם. הלכו הכותים ואמרו למלך: יהא ידוע למלך שמיום שתיבנה קריה מרדנית זו וחומותיה יחוזקו, לא יעלו אנשיה את המסים, ‘מנדה בלו והלך’, כבעבר. מנדה – זו מידת הארץ, בלו – זו פרובגירון, והלך – אנגרוטינה. אמר להם המלך: ומה אעשה שכבר גזרתי? אמרו לו: שלח ואמור להם שישנו את מקומו של בית המקדש, יוסיפו עליו או יגרעו ממנו חמש אמות – ומעצמם הם חוזרים בהם. כשהגיעו כתבי המלך אל הקהל, שהיה מכונס בבקעת בית-רימון, החלו כולם לבכות, והיו אף שביקשו להתחיל במרד. אמרו: יעלה אדם חכם ויפיס את דעתו של הציבור, והעלו את ר’ יהושע בן חנניה, מפני שהוא אסכולוסטקיא[6] דאורייתא. עלה רבי יהושע ודרש: “ארי ט